שאלה
שלום , אני מדריכה בבני עקיבא של חניכות בכיתה ז'. רמת הצניעות שלהן ממש נמוכה יחסית לגיל ולסניף אך לא באופן מוגזם..
השבוע הן הצטלמו באופן לא הכי צנוע שבעולם אם נקרא לזה כך והעלו את התמונות לפייסבוק.
הקטע הוא שזה לא רק בנות שאין מה לצפות מהן.. אלא זה כל הבנות בשבט כמעט.. אני יודעת שהן לא עשו את זה מתוך כוונה לפרסם בפייסבוק, אבל לצערנו זה מה שקורה היום- כל דבר מצולם מעלים לפייסבוק.
אני מאמינה גם שזה מתוך תמימות ושהן לא באמת היו הולכות ככה ברחוב..
אך התמונות האלה שם , לעיני הרבים .. וכ"כ כואב לי לראות את זה..
הבעיה הכי גדולה שלי זה שהמדירכות שאיתי לא כ"כ חזקות בקטע של הצניעות ולא מראות לזה חשיבות .. ( שזה נושא בפני עצמו.. )
ואני לא יודעת מה עלי לעשות עם זה .. מצד אחד אני לא יכולה לשבת ולשתוק אך מצד שני אני לא מרגישה בסדר לעשות עם זה משו כי אני מקבלת תגובות של 'יאללה בקטנה , הן רק בכיתה ז'' וכו'..
וחוצמזה אני מפחדת לפתוח את העיניין ושלא יהיה להן אכפת ואז סתם אני יצא המדירכה הדוסיתת שחופרתת .. כי ברגע שזה יקרה הן פשוט ילכו למדריכות האחרות..
אשמח אם תוכלו לתת לי אפילו איזה קטע חזק שבאמת יפנימו ויבינו , וכמובן עצות איך מתמודדים עם זה .. :)
תודה רבה ושבוע טוב בע'ה !!
תשובה
שלום.
אני מאוד מסכים עם הנטייה שלך לא להפוך משהו נקודתי ל"תופעה מדאיגה", ומצד שני מזדהה עם המוטיבציה לתקן את המצב ולהשפיע על החניכות בעניין הנקודתי שת מתארת בשאלה.
כמו כל בעיה שמדריכה מעוניינת להעלות למודעות ולתת לחניכות כלים וכיוונים להתמודדות איתה, גם כאן ההמלצה הראשונה תהיה להתחיל את המסע מהצד של החניכות. לנסות ולאתר אצלן רמזים ונקודות שיכולים לסייע לך למצוא את כיווני הפעולה האפשריים. בשביל תהליך כזה דרושה גם היכרות טובה עם החניכות וגם קשר טוב איתן (שני דברים שבמקרים רבים ממילא הולכים ביחד). אז את יכולה למשל לשאול את עצמך האם באמת החניכות לא מוטרדות מהנושא או שיש איזה לחץ חברתי שמשתק ומשתיק אותן? האם יש משהו שגורם להן להיות "אנטי" לנושא של צניעות, למשל בגלל הטפות בבית או באולפנא שממאיסות עליהן את הנושא וגורמות להן לעשות דווקא? האם פשוט מדובר בחוסר ידע ומודעות? ואם באמת "לא אכפת" להן, אפשר למשל לברר מאילו נושאים כן אכפת להן (גם אם זה "כמה מגניב הפייסבוק שלי" ולא איזה נושא ערכי סופר מוסרי), ולנסות לקשור את הדיון לצניעות – משם. אם נמשיך עם הדוגמא הקצת קיצונית הזאת (כמה בנות יש שבאמת לא אכפת להן כלום חוץ מאיך הן נראות בפייסבוק? לא הרבה, נראה לי), אפשר למשל ליצור דיון (במסגרת פעולה או בשיחות סתמיות) על גיבוש זהות ועל "הצגה" של הזהות שלנו כלפי חוץ. איך אנחנו בוחרים לשדר כלפי הסובבים אותנו את הזהות שלנו, הערכים, הרצונות, וכו´.
במילים אחרות, כמדריכה יש לך יכולת מיוחדת לאתר צרכים ורצונות מסוימים של החניכות שלך (גם אם אלו נטיות "בעייתיות" בעינייך) ולנתב אותם לכיוונים שנראים לך נכונים יותר. יש לך חניכות שעסוקות בדימוי העצמי שלהן? מצוין! זה מפתח מעולה לדיון שבו אפשר לכלול נושאים כמו צניעות, לחץ חברתי, הגוף מול הפנימיות והאופי, ועוד ועוד. כמובן, לא בהטפה אלא בשיחה, בתהייה, בחשיבה משותפת, בשיתוף ברעיונות וחוויות. בתוך התהליך הזה גם לך כמדריכה יש מקום להביע דעות ולהציע הצעות, אבל לא כ"שורה תחתונה" או כמוסר השכל מחייב, אלא כחלק מדיון אמיתי שנותן גם לחניכות מקום להביע את עצמן ולשתף. ואם אני חוזר לרגע לשאלה שלך, אז אני ממש לא בטוח שבכלל קיים בעולם "איזה קטע חזק ש[החניכות] באמת יבינו ויפנימו". ואולי גם מוטב שלא יהיה קטע כזה. אם על כל בעיה, התלבטות או התמודדות שיש לנו היינו יכולים לשלוף פתק או ספר או צ´ופר שבו מפורטות כל התשובות – לא הייתה נשארת לנו עבודה לעשות! ובמקרים רבים דווקא אותה "עבודה", אותם חיבוטי נפש, אותן התלבטויות לכאן או לכאן, אותה דאגה בדבר היכולת שלנו לעשות עבור עצמנו ועבור אחרים את מה שראוי ונכון לעשות, כל אלה מהווים את התהליכים שמעצבים ובונים אותנו, את האופי והבגרות שלנו, ואת היכולת להתמודד עם אתגרים ודילמות גם בעתיד.
אחת המעלות הגדולות ואחד התפקידים של הסניף והקבוצה (וגם שלך כמדריכה) היא ההכרה בצורך של התהליכים הללו (שיכולים להיות לפעמים מורכבים, ממושכים וגם כואבים), בחשיבות שלהם. חלק מהמשימות שלך כמדריכה הוא לתת לתהליכי הבירור והחשיבה הללו מקום מרכזי בחיי הקבוצה, לתת לדיבור ולשיתוף מקום לצאת לאור ו"להתאוורר". כשהחניכות מבינות לאט לאט שדברים שמציקים להן בעצם משותפים גם לבנות אחרות, ושהן לא לבד, ושאפשר לדבר על זה ולדון על זה. כשהקבוצה מהווה מקום שבו "בטוח" להוציא החוצה התלבטויות, דאגות ומחשבות בתחומים שונים ומשונים, יותר קל לכל אחת מהחניכות לעבד את מה שעובר עליה ולהימצא בתהליך של התמודדות והתפתחות ולא במקום של הדחקה והתעלמות, להיות בתנועה מתמדת ולא בעמידה במקום. האופן שבו את המדריכה מייצרת את המקום הבטוח הזה בנוי ביסודו על יצירת אווירה טובה בקבוצה (ברמה החברית), להיות "עם" החניכות שלך ולא "מולן", להימנע משיפוט כלפיהן ולגלות סבלנות ואורך רוח. ההיכרות והקשר האישי שאת קושרת איתן, לאט אבל בטוח, וההתייחסות המכבדת שלך לדברים שמעסיקים אותן, כל אלה מסייעים ליצירת אקלים בונה וחיובי, שבתורו מאפשר לקיים דיונים מהותיים על ההתפתחות שלהן כחניכות, כל אחת לעצמה, וכקבוצה.
לסיכום: מטרת ההדרכה היא לא להציל את החניכות ולספק להן את כל התשובות הנכונות, אלא לעבוד יחד איתן במסע לגיבוש זהות עצמית, ערכים והתבגרות. כשתהליך כזה עולה יפה, מדריכים ומדריכות רבים מגלים לא אחת שלמעשה אין שום צורך לדחוס לראשם החמוד והצמרירי של החניכים תשובות ומוסרי השכל "מוכנים לאכילה" וסגורים הרמטית. כשעובדים יחד עם החניכים בתהליך מתמשך של בירור משותף של נושאים, במקרים רבים החניכים עצמם יודעים יפה מאוד למצוא את התשובות הנכונות עבורם. אין ספק שלמדריכים יש תפקיד משמעותי ונחוץ בהכוונה, בסיוע ובעצה טובה פה ושם, אבל ברמה היותר בסיסית, תפקידם הוא פשוט להיות שם עבור החניכים ולתמוך בהם כשהם עושים את הצעדים הראשונים (והמעט עקמומיים) שלהם אל עבר הבגרות והעצמאות.
בהצלחה רבה לך ולחניכות!
אוהד
nuvy23@gmail.com