תן לי הוכחה - דבר תורה לפרשת וארא

--לרפואת אילן בן חנה ומרינה בת פאולינה בתוך שאר חולי ישראל--

בפרשת השבוע, פרשת "וארא" אנו קוראים על תרחיש מיוחד שמאוד סביר שפורסם בצהובונים של מצרים.

שני זקנים מאומה של עבדים באים אל פרעה, מלך האימפריה הגדולה ביותר בעולם ודורשים ממנו, משם הקב"ה, לשלח את כל העבדים לחופשי. במילים אחרות – למוטט את הכלכלה של המדינה.

אולי רוב יועצי המלך אמרו לו: "תהרוג אותם, תשלח את שני החצופים לכלא או לפחות לבית משוגעים...".

אבל פרעה, מתוך הגינות אינטלקטואלית, מוסרית ואמיתית (שבשלב מסוים נוספה גם קשיות לב) מחליט לברר את העניין לאשורו. אם יש משהו באלוהי האומה הזאת יש לו אחריות. כמלך התרבות האנושית בעולם הוא יצטרך לשנות כיוון ולעשות מהפה.

לכן הוא מבקש מאותם הזקנים הוכחות – "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות, פרק ה' פסוק ב').

מכאן מתחיל הדיאלוג בין הקב"ה דרך משה לפרעה. הקב"ה מסביר לפרעה את ההבדל בין מצרים לישראל בעזרת עשר מכות. שבע מתוכן נמצאות בפרשה ועליהן נעבור ונמצא מה וכיצד הוכיח הקב"ה את פרעה.

פרעה מקשה – "נגיד שאתם בני אברהם יצחק ויעקב - מה זה אמור לומר? מה הסיבה שאתם מחליטים להיות אומה נבדלת משאר האומות?"

דם: מכת הדם באה להסביר מה אומרת העובדה שעם ישראל הם בני אברהם. אברהם הוא זה שעבר את הנהר וגבר על הכוחות הטבעיים. וכשמוכה הכוח הטבעי, היאור שמימיו נעשו לדם, אז מצרים נפגעים מזה – ובני ישראל לא. משהו מאברהם נשאר בתוך בנ"י ונותן להם את הזכות לצאת ממצרים.

קושיה שניה – "אתם נבדלים. אבל מה זה נותן לכם זכות, יותר משאר האומות, למסור את נפשכם, להסתכן במוות ולבקש ממני לעבוד את הקב"ה?"

צפרדע: היו הרבה בנים לאברהם שהיה אב המון גויים. אבל בנ"י הם גם בני בנו יחידו – יצחק.

ליצחק הייתה מסירות נפש ומכת הצפרדעים היא גם מכה של מסירות נפש, וההוכחה – לא קורה להם כלום. במכה זאת הצפרדעים לא רק מציקים למצרים אלא גם באים "בתנוריך ובמשארותיך" (שם, פרק ז' פסוק כ"ח), הכוונה – נכנסו לתוך הבצק שאפו מצרים שהוכנס לתנור. במילים אחרות – התאבדו. מסרו את נפשם. את זה קיבלנו מיצחק שעלה לעקדה.

קושיה שלישית – "לא רק אתם בעלי מסירות נפש. יש גם את בני עשיו שמוכנים למסור את נפשם (דוגמת מסעות הצלב). מה עושה אתכם מיוחדים?"

כינים: יצחק הוליד גם את יעקב שממנו יצאו עם ישראל. יעקב היה כבר "אלוקי", מבורך בכל הברכות ושום דבר לא יכל לפגוע בו "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, פרק ל"ב פסוק כ"ט).

חרטומי מצרים ניסו לשלוט גם במכת הכינים אך נכשלו ונכנעו כי הכינה היא קטנה ולא ניתנת לשליטת כישוף, דרוש כוח אלוקי שמשתתף בנס. לכן הם מודים לפרעה "אצבע אלהים הוא" (שמות, פרק ח' פסוק ט"ו).

פרעה נותן טענה קשה מאוד – "אתם בעצמכם בימי יוסף החלטתם להתערות בנו ולחיות בקרבנו, ולכן אתם חלק ממצרים מבחינה היסטורית! אז מכוח מה אתם מחליטים לצאת?"

ערוב: יוסף רצה שבני ישראל ישבו בארץ גושן ולא בתוך מצרים – "גטו" חי בתוך האחר בלי להיות באמת אצלו.

מכת ערוב (מלשון "להתערבב"), שהיא לפי הפרשנים המסורתיים תערובת ענק של חיות טרף שהסתובבו במצרים, מראה בפעם הראשונה סמכות מצרים שבמובלעת ההתיישבות (הדגשה על המילה מובלעת) של עם ישראל לא שלטה המכה – על מנת להוכיח לפרעה שלמרות שבני ישראל מובלעים, הם אינם מעורבבים.

טענה באה – "נכון, אתם מיוחדים במינכם, נפרדים, אבל יש לכם ולנו משהו משותף – כולנו בני אדם! בתור חלק מהאנושות אתם לא יכולים להיפרד מאיתנו סתם ככה! מה נותן לכם את הזכות הזאת?"

כשמדובר בטענות מוסריות על האנושות מביא הקב"ה טענות נגד מוסריות על האנושות:

האנושות נפלה נפילות מוסריות כאלה שמונעות את האפשרות לשתף איתם פעולה (לפחות בימי משה).

אילו נפילות מדובר? שפיכות דמים בדור המבול, עבודה זרה בדור הפלגה וגילוי עריות בסדום ועמורה. הנפילות הללו המשיכו עד דור משה, והקב"ה, בעזרתן של המכות שנותרו בפרשתנו, מוכיח את פרעה עליהן.

דבר: במכת דבר מתו כל הבהמות של המצרים באחת, סוסים, חמורים, גמלים, בקר וצאן. הקב"ה מוכיח לפרעה שמי שחוטא בשפיכות דמים איננו חסין בפני המוות. המוות מכה במצרים – אבל "ממקנה בני ישראל לא מת אחד" (שם, פרק ט' פסוק ו').

שחין: דור הפלגה חטא בעבודה זרה – גאווה עצמית מופרזת. האדם רצה להשתוות לאלוהים ולמרוד בו. דבר זה נגרם בעקבות ההצלחה הטכנולוגית בימים ההם – הכבשן בו עשה את הלבנים, הטכנולוגיה גרמה לו להרגיש כאלוהה.

הקב"ה מצווה את משה "קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה" (שם, שם, ח'). באופן תמציתי זה הסיפור של מגדל בבל, השחין מוריד את הגאווה העצמית והופך את הגאווה לבושה, השפלה ומצוקה. בקיצור – השחין מלמד את המצרים שהם אינם אלוהיים כמו שחשבו (אפשר לראות שחשבו כך דרך ציורים שבפירמידות ועוד).

ברד: מכת הברד הייתה כנגד גילוי עריות שהיה בבתי מצרים. "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (שם, שם פסוק כ"ד).

גילוי עריות שהיה במצרים הוא ביטול של גבולות ולא ראוי מוסרית שייתכן מעשה זה. לכן מצרים נשפטת במים מעורבבים באש, מצב שגם הוא ביטול גבולות ולא ייתכן. מצרים נשפטת וישראל לא, מה שמוכיח לפרעה שבני ישראל נקיים מגילוי עריות.

בפרשת וארא, בה שבע המכות הראשונות, מוכיח הקב"ה לפרעה את ההבדל המהותי מבחינה אנושית בין מצרים לעם ישראל. מתוכן אפשר ללמוד על עצמנו בתור עם – היבדלות מתוך אידיאולוגיה, מסירות נפש, אמונה, מוסר ועוד...

מה אנחנו באופן אישי יכולים ללמוד מהן?

שבת שלום!

חברים מקשיבים

תוכן התשובה:

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים,
כה בטבת התשעח
,
12 בינואר, 2018
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

טוענים כי הוא וחבריו מפלגים. הרב פוירשטיין צילום: פלאש 90. יונתן זינדל

מרכז ליב"ה בתגובה לרב פוירשטיין: "הפסק את הפלגנות"

קרא עוד