אני אמא לשני מקסימים, בת שנה ובן שלוש. בעלי הוא לוחם במילואים. מאחוריו כמעט חמש מאות יום של שירות מילואים, וכעת הוא נמצא בתחילת סבב של מאה יום נוספים. זו השנה השלישית ברציפות שיש לנו סבב כזה שימשך כל הקיץ, כל החופש הגדול, כל החגים, וכל תקופת ההסתגלות בגנים.
עד עכשיו, לא הייתה לי מילה רעה לומר על המדינה, שאני אוהבת עד מוות. באמת. בכל פעם שקראו לאיש שלי, גם כשהיה קשה, תמיד אמרתי שברור שילך. שאין חשוב מזה. שכשהמדינה קוראת אז באים. ולא עניינה אותי פוליטיקה, ומי אמר ומה עשה ואיזו מפלגה, וכלום בעצם. המדינה צריכה אותנו, אז באים, בלי שאלות.
משלמים מחירים אישיים איומים כדי להמשיך לשרת במילואים
חווינו אובדן הכנסה, פספסנו אפשרויות קידום והפסדנו עבודות שלא רצו כי הוא מילואימניק, ולאורך כל הדרך ספגנו אמירות לא במקום: "למה אתם הולכים? המלחמה לא נגמרה? שלא יבוא! שמישהו אחר ילך!".לא רק המשפחה והחברים, אפילו אחראית הרווחה בגנים של הילדים, איתה התייעצתי בעקבות חרדות ובעיות סביב אבא נעדר שבא והולך, הציעה לו שפשוט יפסיק ללכת. כאילו מדובר בתחביב שכל אחד עושה כשמתחשק לו. כאילו שלא בכך תלויים החיים של כולנו כאן בארץ הזאת.
אבל אתמול הגעתי לשבירה. אתמול בפעם הראשונה, אחרי שחוק יסוד לימוד התורה עבר ברוב מוחץ, רציתי לומר לו שלא ילך. שיסתדרו בלעדיו. תחושות השבר, האבדן, הבגידה, הזילות בקרבן שלנו ובסבל שלנו ובמה שאנחנו נותנים יום יום במלחמה על הבית, פשוט היו בלתי נסבלים.
חילול הקודש
תחושת חילול. זה מה שזה היה שם. חילול הקודש האחרון שעוד נשאר. אני לא יכולה להשתחרר מהתחושה הזאת. לא מבינה איך עולם כמנהגו נוהג, לא מבינה איך פוליטיקאים שיושבים בקבינט ושולחים את בעלי למות אם צריך באיו"ש או בלבנון ואז בסוריה ואז שוב בלבנון, לא מבינה איך הם מרשים לעצמם.
ולומדי "התורה", תורה שכנראה נשמט והשתמט ממנה הפסוק "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", איך הם לא מתביישים. אני פשוט לא יודעת את נפשי כשאני חושבת עליהם. איך הם לא מתקוממים, איך דם אחיהם לא זועק מהאדמה. איך הם לא קופצים ראשונים להיכנס תחת האלונקה, או לפחות מפסיקים לדרוש שזכויותיהם יהיו כמו של אלו שמוסרים למען המדינה את נפשם, ביתם ילדיהם ופרנסתם.
הבוקר חיבקתי חזק את האיש שלי. נתתי לו גב לצאת שוב. אני מקווה שאצליח להחזיק את הבית ולעמוד איתנה עד היציאה הבאה, וזו שאחריה וגם זו שאחריה. אבל אני כל כך עצובה. נשבר לי הלב לרסיסים. הציונות שלי, אהבת המדינה שלי, משהו מכל זה נחרב אתמול.
הכותבת היא אשת מילואימניק ואם לשניים, דוקטורנטית במכון ויצמן.