שאל את הרב

ההורים מעירים לי בצורה תוקפנית, וזה מרחיק אותי ומעיק עליי!

חברים מקשיבים 13/05/22 15:59 יב באייר התשפב

שאלה

ההורים שלי לא מקבלים אותי , ולא רק זה הם יותר סוגרים עליי! אני הולכת עם חולצות עם שרוול שהוא חצי כזה וגם לאמא שלי יש חולצות כאלה ועכשיו פתאום הם מתחילים להעיר לי על חולצות כאלה! מה קרה פתאום??? אני בת 18! אי אפשר להחליט עליי על כל דבר לתמיד! אני באמת משתדלת עכשיו להתחזק יותר אבל ההערות התוקפניות שלהם שהם בכלל לא מנסים לשמוע אותי זה רק מרחיק אותי וגורם לי ממש ממש אבל ממש לשנוא את זה ורק להתרחק מכל התהליך הזה של להתקרב יותר ולהתחזק! הם לא מכבדים אותי אני מבקשת מהם דברים שבאמת מפריעים לי זהם אישיים שלי ובאמת שאים להם שום קשר והם פשוט לא שמים עליי! אני לא יכולה להמשיך ככה אני חשבתי שמתישהו הם ישחררו קצת אבל זה נהיה רק יותר גרוע! מה לעשות?? יש דרך שאפשר לדבר איתם להסביר להם??

תשובה

שלום לך.

מבין השורות עולות תחושות של כעס ותסכול. כולנו חווים שינויים בגיל ההתבגרות ובפרט במערכת היחסים עם ההורים שבאים לידי ביטוי בריבים ומשברים בתקשורת מולם. להורים לא קל להכיר בכך שילדם הופך לבוגר עם דעות משל עצמו ואילו המתבגר עדיין צריך את התמיכה ההורית, והשילוב יוצר קשיים וכאב לשני הצדדים. שאלתך היא הזדמנות מצוינת לחשוב איך מתמודדים מול הסיטואציה הזו ומה ניתן לעשות על מנת לשפר את התקשורת מול הורייך בכלל ואת מערכת היחסים בפרט?

אל תעזבי ידיים

גיל ההתבגרות הוא שלב ביניים, מעבר בין ילדות לבגרות. לכולנו נדמה שגיל ההתבגרות על כל קשייו, תסכוליו וחצ'קוניו הוא ההתמודדות שלנו בלבד. אבל האמת, שכל ילד שמתבגר, ההורים מתבגרים ביחד איתו. גם ההורים מוצאים את עצמם מתמודדים עם אותו שלב ביניים, בו הילד כבר אינו הילדון הקטן ממושמע. או לפחות זה שנכנע בסוף למרותם ומקבל את דבריהם. הוא כבר ילד גדול שקובע את זמניו לבדו, עצמאי יותר ויותר ואפילו עוזר להוריו פה ושם בענייני טכנולוגיה ותפקוד הבית, אבל מצד שני-הוא עוד ילד, עוד לא יודע הכול והם רוצים להגן עליו. בעוד אנחנו כמתבגרים צריכים להפנים את הניתוק מהילדות ודברים מובנים מאליהם עומדים למבחן אצלנו כחלק מבניית האישיות, גם ההורים חווים משבר בהפנמה שהילד עובר שלב משמעותי ביציאה לעצמאות והם מבינים שצריך לשחרר קצת מהנוקשות, להבין את הצורך שלו בחיפוש ובירור ושהוא בונה את דרכו. וזה קשה להם מאוד. מתוך כך, גם הם וגם המתבגרים נכנסים לריבים, השחרור כחלק ממהלך ההורות נתפס בעיניהם כפגיעה בקשר עם הילד, ואולי אפילו כהזנחה שמרוב אהבה הם לא מוכנים להרשות לה שתקרה. אנחנו המתבגרים שנכנסים למאבקים עם ההורים על עניינים שנראים כ"כ ברורים מאליהם שצריכים להיות סטנדרט, בצדק מתקשים להבין למה? למה הם לא מבינים? וחשים שאכפת להם רק מעצמם, ואיננו מרגישים שדווקא בשם האהבה, בשל הרצון להחזיק בקשר ולדאוג לעתיד, הם מוכנים להיאבק ולריב עד אינסוף.

גם אם לנו קשה לראות זאת, להורינו אין כיף לריב איתנו. כל כעס וכל עונש גם כשהם מוצדקים, בגיל 5 או 15, מתסכל את ההורים ששואלים את עצמם האם אפשר אחרת? ואיך לא נגיע לכך שוב?

בין כבוד למרחב אישי

חלק בלתי נפרד מהריבים בגיל ההתבגרות בדרך כלל זה "אל תחליטו עלי". הילד מחפש את דרכו בכל התחומים. הוא כבר לא ישן כ"כ מוקדם, רוצה לצאת עם חברים לכל מיני בילויים, להתלבש בצורה שהוא רוצה ועוד. לא פעם, ההורים שלנו כבר יודעים שגיל ההתבגרות דורש את שלו והם מגמישים באופן הדרגתי את הדרישות. לפעמים אנחנו כמתבגרים "ננהל משא ומתן" על שעת החזרה הביתה או על שעת כיבוי האורות ונגיע להבנה. עם זאת, ישנם נושאים כמו ביגוד שהם כבר המרחב האישי שלנו, בתחום הבחירה שאיננו מוכנים שיקבעו לנו כיצד להחליט. הרבה פעמים קורה שפתאום ההורה שם לב שההופעה השתנתה, והוא נלחץ. לפעמים זה לחץ מוצדק אם זה שינוי גדול מאוד ולפעמים הוא פשוט בחרדה גם משינוי קטן. הוא חושש מקריסת הערכים עליהם הוא מחנך כבר שנים, צופה כבר את ההידרדרות ולכן מחליט לבלום אותה כבר עכשיו. כפי שהיטבת לתאר-במקרים כאלו פתאום יש הערות שמבוטאות בצורה נחושה ופוגעת עבורנו, ההורים "מקשיחים" עמדות, שמים חומה על דברים קטנים שהיו לחלוטין בסדר עד עכשיו ופתאום הם לא.. ואנחנו מרגישים שזהו. חונקים אותנו. בדר"כ ההורה הנורמלי פועל מכוונות טובות שבשילוב עם לחץ ותסכול מהשינוי בגיל ההתבגרות, הן לא תמיד יוצאות טוב כ"כ מהפה. ההורים יודעים כבר שמתבגרים הם עקשנים, נוטים לריב ולכן יכולים לומר בינם לבין עצמם-עדיף להפעיל סמכות ולכפות, הרי ממילא הוא לא מקשיב.

מצד שני, אנחנו צריכים לזכור שבסופו של דבר, אנו גרים בבית עם כללים. ההורים דאגו לנו כל השנים ועד כמה שזה מעיק, אנחנו יודעים שבזכותם יש לנו אוכל, מיטה, חינוך, פלאפון ועוד. מכאן נובעת המחויבות שלנו לכבד את רצונם ומצד שני לנסות להסביר את המקום שלנו כמתבגרים, על מנת שהם יידעו שיש לנו כבוד והערכה, ואיננו מזלזלים בכוח ומתוך כך גם הם יבינו את מקומנו.

אז מה אפשר לעשות? איך נוכל לפתור את הריבים עם ההורים? הנה כמה רעיונות וכיוונים למחשבה שאת יכולה לשקול ולבחון

1. זמן איכות-תיארת שאת והורייך כל הזמן נפגשים ומתנגשים בענייני משמעת וסדר. האם קרה שאת והורייך נפגשתם שלא לשם ויכוח? לרוב בגיל ההתבגרות זה קורה כך פשוט כי איננו מקדישים זמן איכות עם ההורים. אנחנו רצים ללימודים, ואז לסניף, ואז למחויבות אישית ומשם לחברה ללמוד למתכונת ואז חוזרים הביתה לאכול ולישון.. וכמעט שאיננו מדברים איתם וחבל. לכן, באופן לא מפתיע, עד שהורינו כבר יוצרים איתנו קשר זה סביב נושאי משמעת. נסי לפנות זמן פעם פעמיים בשבוע לבלות עם הורייך סתם כך בשביל הכיף. אין זה אומר שצריך להקדיש יום שלם או לוותר על מטלות חשובות. מספיק לשבת עוד עשר דקות בשולחן השבת ולסחוט מההורים ערב נוסטלגיה על חוויות הנעורים שלהם, לצאת איתם לקניות או להתנדב לקחת אותם במידה ויש רכב ורישיון. אפשר להתקשר לעבודה 5 דקות ולשאול אותם מה שלומם. נכון, זה נשמע מוזר אולי "כי מה יש לי כבר לדבר איתם, לא אכפת להם אז לא אכפת לי". אבל אחרי המעשים נמשכים הלבבות. ככל שתעשי זאת יותר ויותר, הקשר יהיה עמוק יותר, הם יכירו אותך יותר. כשהלבבות נפתחים, הם מתחממים ומתרככים. הנוקשות שישנה תלך ותפחת ולך ולהם תהיה הזדמנות לדבר בנחת. ואולי אפילו לא תצטרכי זאת, כשהם יכירו אותך וממילא יעריכו יותר.

2. שיחה יזומה-לפעמים במקום להתעצבן, יש צורך לפתוח את הנושא. אין הכוונה בהצעה זו שתזמיני מקום, ושעה ותשבו בפנים רציניות לשיח כבד. שיחה יזומה יכולה להיות גם בשבת אחר הצהריים או סתם בערב, כשאת והם או לפחות אחד מהם, בארבע עיניים, ללא בני משפחה אחרים. כשכולם רגועים, את יכולה לדבר ולתאר כמה לא נעים לך לריב, בסופו של דבר, את מעריכה ואוהבת אותם וחבל שהקשר מתנהל כך. לפעמים פתיחת הלב, בצורה שקטה כשאיננו נמצאים בתוך גל עצבים ששולט בכולנו, יכול להגיע אליהם הרבה יותר.

3. מכתב אישי-הרבה פעמים אנחנו לא מוכנים לדבר עם ההורים, מרגישים שהגענו לנקודת אל חזור שכל צפצוף לא במקום יוביל למריבה והרגשה שאנחנו נשלטים עוד יותר. ושאולי, אם ננסה לדבר, בטוח זה ייצא בכעס ובחוצפה ועוד פעם ניכנס לזה מחדש. דווקא כתיבה רגועה תעזור לנו לפרוש את מה שיש לנו לומר בצורה טובה יותר, כנה ולא מתלהמת. מתוך כך, גם ההורים יסתכלו עלינו אחרת.

4. עירוב צד שלישי סמכותי-העזרה הכי טובה שאיננו חושבים עליה לפעמים היא דווקא דמות בוגרת. כזו שמצד אחד מכירה אותנו ואת טיבנו, מצד שני יודעת מה זה גיל ההתבגרות ומצד שלישי יכולה להבהיר להורינו דברים בשפה מקצועית יותר שאין לנו. זה יכול להיות מחנך, יועצת בית ספרית או אולי אפילו סבתא/דודה קרובה. איתם מצד אחד נוכל לדבר, לשתף ולשפוך את הלב מבלי לפחד שהם "ייקחו צד" נגדנו ומצד שני הם יוכלו לדבר עם הורינו יותר בחופשיות. כך נוכל להגיע להבנה וליחסים טובים יותר עם ההורים.

לסיכום: תיארת בשאלתך באופן מאוד מפורטת את תחושת התסכול מהמריבות עם ההורים וניסיונותייך לשנות את המצב. ראינו שמדובר בנושא שרלוונטי לכל מתבגר, וסקרנו כמה כיוונים לפעולה שיכולים לעזור: זמן איכות עם ההורים, שיחה יזומה, כתיבת מכתב אישי, ופנייה לדמות קרובה בוגרת וסמכותית שתהיה צד שלישי.

בכל מקרה תמיד כדאי לחשוב על דמות מהמשפחה, יועצת בית הספר או מחנכת שאת יכולה לשתף בתחושותייך ולא להתמודד לבד. את מוזמנת כמובן לשוב ולפנות גם אלינו בטלפון 8298* או בווצאפ 0524683927.

בהצלחה!

שירה

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר