שאל את הרב

שיטת הרמב"ם במצוה הבאה בעבירה

חדשות כיפה רבני בית הלל 10/06/18 13:42 כז בסיון התשעח

שאלה

הרמב"ם מצד אחד פוסק בהלכות שופר "...שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו..."

כלומר, שופר הגזול שתקעו בו יצאו ידי חובה מפני שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ולא בשופר עצמו והשומע לא גזל את הקול אלא רק את השופר. מה הסיבה שזה שמצוות לאו להנות ניתנו מהווה סיבה שזה לא ייחשב מצוה הבאה בעבירה? אני הבנתי שהרמב"ם קיבל את ההבנה הפשוטה בירושלמי מסכת שבת פרק יג הלכה ג שחילקה בין חטאת שכיפר לבין מצה שלא יצא ידי חובה, שמצוה הבאה בעבירה רק פועלת אם שניהם הם על גוף החפץ. כשמקריב קרבן חטאת עושה זאת בשבת, אין זה בעייתי מפני ששמה אין העבירה של חילול שבת בגוף הקרבן, אלא היא עבירה המוגדרת כאיסור במעשה האדם (מעשה גברא). כמו כן, אדם שיאכל מצה ויצא החוצה לרשות הרבים, עדיין יוצא ידי חובה, וזה לא ייקרא מצוה הבאה בעבירה מפני שלמרות שאכילה היא ההנחה של האוכל וממילא בעצם העובדה שהוא בולע את זה, זה גורם לכך שהוא יניח את זה ברשות הרבים ויתחייב על מלאכת הוצאה בשבת, המלאכה הזאת איננה פוגמת בחפצא של המצה. לפי זה, אם היה הדין שמצוות ליהנות ניתנו אז התקיעה בעצם קיומה מהווה את ההנאה הנאסרת, וממילא הם היו סותרים זה את זה, האיסור הנאה והמצווה של תקיעה ולא היה יוצא ידי חובה משום מצוה הבאה בעבירה.

ראיה להבנה זאת יש בסוכה דף לא עמוד א שכתוב שלפי חכמים אדם הגוזל סוכה של חברו על ידי זה שהוא מגרש אותו מהסוכה שלו, יכול לצאת בו ידי חובה. נראה שאין ספק שאדם העושה מעשה כזה עובר על איסור. אלא הסיבה שהוא לא עובר הוא מפני שאין האיסור בגוף החפצא שעליו חלה המצוה.

אבל אז ראיתי בשו"ת הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה' שהרמב"ם כותב שמי שפוסע על תלמיד חכם על מנת לעלות לדוכן הריהו עושה מצוה הבאה בעבירה. שמה לא שייך לדבר על גוף החפץ שהרי ביזוי תלמידי חכמים זהו בפשטות איסור על הגברא שאסור שהוא יבזה אותו, ואין זה שייך כלל לעלייה לדוכן.

אז איך מסבירים את שיטת הרמב"ם במצווה הבאה בעבירה?

תודה

עזרא

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

שלום רב,

הדין של מצווה הבאה בעבירה הוא אכן מורכב ומעניין מאד. ישנן שיטות שונות בהבנת הדין, והן משליכות על ההיקף שלו.

אכן נראה שהירושלמי מתמקד בחפצא של המצוה. אם בחפצא זו נעברה עבירה אי אפשר לקיים עם החפץ הזה מצוה. אמנם, יתכן שזה מותנה בכך שהאיסור ממשיך להתקיים גם בשעת עשיית המצוה, כמו בלולב גזול שהוא ממשיך להיות גזול בשעת עשיית המצווה. לעומת זאת, הירושלמי קובע שם שאם הוציא מצה מרשות לרשות עדיין ניתן לקיים בו את המצוה. אמנם העבירה נעשתה בחפץ שמקיימים בו את המצוה, אבל לאחר שהסתיימה ההוצאה מרשות לרשות כבר אין בחפץ רושם מהעבירה עצמה, והוא כבר לא מוגדר כחפצא של עבירה.

מהמקור שהבאת משו"ת הרמב"ם עולה שהרמב"ם לא מתמקד ב'חפצא' של המצוה, או לא רק ב'חפצא'. עבירה שנעברה כחלק מעשיית המצווה, או אפילו כדי לאפשר את עשיית המצווה (כמו הפסיעה על תלמיד חכם בדרך לברכת כהנים) מגדירה את המצוה כמצוה הבאה בעבירה. מדוע, אם כן, התוקע בשופר גזול יצא ידי חובה? נראה לי שלדעת הרמב"ם אין קשר ישיר במקרה זה בין מעשה הגזלה למעשה המצווה שבא אחר כך. הוא כותב (כפי שציטטת): "שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל". כלומר – השופר נגזל, אבל המצוה בוצעה בקול ולא בחפץ של השופר. תיאורטית הוא היה יכול להוציא את הקול מהשופר מבלי לגזול אותו, משום שהוצאת קול לא דורשת בהכרח הגבהה של השופר או אפילו נגיעה בו (בהנחה שאפשר להוציא קול משופר בצורה כזו, גם אם זה קשה מאד). לכן, לא רק שקיום המצוה אינו באותו 'חפצא' שבו נעברה העבירה. אלא גם מעשה העבירה לא היווה הכנה לקיום המצוה. היה אפשר לקיים את המצוה באותו שופר גם אם היה נשאר ברשות בעליו, בלי להגביה אותו ולהוציאו מרשות בעליו (=לגזול אותו).

יישר כח וכל טוב,

תני פיינטוך

הרב תני פיינטוך הוא רב מרבני בית הלל- הנהגה תורנית קשובה.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות