סגור

שחיטה

איך שוחטים ומכינים בשר באופן שיהיה כשר? להרחבת השאלה- איך מוציאים מהבשר את הדם שהוא אסור למאכל? מה משמעות המושג "גלאט" בכל הנוגע לשחיטה? יש חלקים בבשר הכשר שאסור לנו לאכול? מהם הדינים לשחיטה שמצביעים על רחמים כלפי החיה הנשחטת?

היכן אני מוצאת בתורה את הפסוקים המדברים על שחיטה כשרה (אני יודעת רק שבספר בראשית, פרשת נח, יש ברשימת שבע המצוות המחויבות לכל בני האדם מצווה אחת הקשורה לשחיטה כשרה)?

מקווה שאלו לא יותר מדי שאלות...

שיר :-)

תוכן התשובה:

ב"ה



ברכה ושלום.


כתבת הרבה שאלות ללא סדר.לשם תשובה .אפנה אותך לספרו של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל מקור החיים חלק ה' עמוד191 ואילך.
ואם את רוצה להעמיק יותר קראי נא את דברי הרמב"ם בספרו היד החזקה הלכות מאכלות אסורות.
אני מעתיק לך רק את ההלכה האחרונה שם

הלכה לב
וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. "


********************************************
קחי קצת אוויר לנשימה וקראי לאט לאט ובנחת את דברי ספר החינוך על השחיטה.



ספר החינוך מצוה תנא

מצות שחיטה

שכל מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה או עוף שישחוט אותם תחלה כראוי ולא יהיה לו היתר אלא בזביחה, ועל זה נאמר [דברים י"ב, כ"א], וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך וגו'. ולשון ספרי [כאן], מה מוקדשים בשחיטה אף חולין, כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט ועל הגרגרת, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. פירוש, לא שיהיה כן במשמע הכתוב, אלא שהציווי הזה באה הקבלה עליו שהיה כן שנצטוה בכל ענין השחיטה כמו שידוע לנו, בסכין ושיעור מקום השחיטה בושט ובקנה ושאר הענינים.

ואף על פי שלא הזכיר הכתוב רק בקר וצאן, ידענו שהחיה בכלל בהמה שהכתוב הקישן, דכתיב בפסולי המוקדשין [שם, כ"ב], אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. והעוף גם כן צריך שחיטה דאיתקש לבהמה דכתיב [ויקרא י"א, מ"ו] זאת תורת הבהמה והעוף, אלא שחכמים דקדקו והקבלה שמסייעת דמכיון שהטילו הכתוב לעוף בין בהמה שצריכה שחיטה לדגים שאין בהם שחיטה, דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים, שבשחיטת סימן אחד די לו. ומהיכן למדו לומר שאין שחיטה בדגים, דכתיב בהו [במדבר י"א, כ"ב] אם את כל דגי הים יאסף להם, באסיפה בעלמא, בין שהם נאספים חיים או אפילו מתים. וכן כל מין חגב אין לו שחיטה, שבהן כתיב גם כן לשון אסיפה כמו בדגים, דכתיב [ישעיה ל"ג, ד'] אוסף החסיל, ועוד דבתר דגים אדכרינהו קרא בסוף סדר ביום השמיני, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים, אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ, אלו חגבים, ועוד דקשקשין אית להו בגופן כדגים.

כבר כתבתי בסוף סדר צו באיסור דם בסימן קמ"ח ובראש אחרי מות עשה דכסוי הדם בסימן קפ"ה [מצוה קפ"ז] בענין הרחקה שהרחיקה ממנו התורה דם כל בשר מה שידעתי. ואומר גם כן על צד הפשט כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים בבבא מציעא [ל"ב ע"ב] ובשבת [קכ"ח ע"א] אם הוא אסור דאוריתא, והעלו לפי הדומה שאסור מדאוריתא.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין ט' ע"א] שארבעה דברים הם שמפסידין השחיטה אם אירע אחת מהן בשחיטה, ואלו הן: שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה.

ענין השהיה הוא כגון אחר שהתחיל לשחוט הושט וקודם שנשחט רובו פסק מלשחוט, אם שהה בהפסקה זו כשיעור שחיטה אחרת שחיטתו פסולה, פירוש כדי שחיטת העור והסימנין של בהמה אחרת כמותה, וכדי שחיטת בהמה דקה לעוף. ויש מחמירין שאין השיעור אלא כדי שחיטת רוב הסימנין בבהמה ורוב אחד בעוף. אבל השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה, זולתי אם הוליך והביא אותו אחר ששחט בבהמה רוב סימן אחד לבד, שאם באותו המיעוט הנשאר ממנו הוליך והביא סכין רעה כשיעור שהיה שחיטתו פסולה.

וענין הדרסה הוא מי שדרס הסכין בעת השחיטה כמו שחותכין הצנון, כלומר שלא הוליך והביא הסכין, בענין זה שחיטתו פסולה.

וענין חלדה הוא שקבלנו שבשעה ששוחטין צריך לעמוד הסכין מגולה, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [חולין ל' ע"ב] שאם הטמין הסכין תחת סימן האחד ושחט השני, או אפילו טמן אותו תחת העור ושחט הסימנין, או אפילו תחת הצמר המסובך או אפילו תחת מטלית דבוקה הרבה בצואר, השחיטה פסולה. אבל אם אינה דבוקה הרבה אינה נפסלת בכך.

וענין הגרמה הוא שקבלנו שאף על פי שהשחיטה היא מן הצואר, גבולים ידועים הם בצואר שהשחיטה כשרה בהן ולא למטה מאותו גבול ולא למעלה. וגבול מקום השחיטה בקנה הוא משיפוי כובע ולמטה עד ראש הכנפים הקטנים של ריאה, לא עד עיקרן של כנפים שמחוברים בריאה, אלא עד ראשן, ושיעור זה הוא כל מקום מן הצואר שהבהמה פושטת אותו בשעה שהיא רועה כדרכה בלא אונס. ובושט מניח למעלה כדי תפיסת יד. ולמטה שיעורו עד המקום שהושט משעיר, כלומר שעומד שם פרצות פרצות כדמות הכרס. ופירוש תפיסת היד יש אומרים שהוא כדי שלשה אצבעות, ויש אומרים כדי שיתפוס בשתי אצבעות משני צדי הצואר, וזהו שיעור רוחב אצבע. ושיעור זה הוא בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גודלו וקטנו. ואמרו בגמרא [חולין י"ט ע"א] שמי שהתחיל לשחוט במקום שחיטה בקנה ושחט שליש, ואחר כך הוציא הסכין ממקום השחיטה, דהיינו למעלה משיפוי כובע, וחתך בו שליש, ואחר כן חזר הסכין במקום השחיטה ושחט בו שליש, שזו השחיטה פסולה, דלעולם בעינן בדין זה של הגרמה שיהא רוב מיתת הבהמה בשחיטה, ובשעת יציאת החיות ממנה דהיינו שליש אמצעי שיהיה אז רובו בשחיטה, כל שהיא כן כשרה, בענין אחר פסולה. וענין זה של הגרמה אינו נמצא כי אם בקנה, ולמעלה סמוך לשיפוי כובע, דאילו למטה סמוך לכנפי ריאה נקובתה שם במשהו ולא שייך בה הגרים שליש כלל. וכן בושט בין למעלה בין למטה נקובתו במשהו ולא שייך ביה דין הגרים שליש כלל.

כל מי שאינו בקי בארבעה דברים אלה שהן פוסלין השחיטה אינו רשאי לשחוט, ואם שחט אסור לאכול משחיטתו. ואפילו אם אחר ששחט שאלו אותו אם נזהר בהן ואמר הן, אין ממש בדבריו, דמכיון שלא ידע אותן מתחלה שמא פשע בהן ואינו זכור כלל.

ומלבד ארבעה דברים אלו שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת חייבוהו חכמים עוד לדעת דבר חמישי ואף על פי שאינו מהלכות שחיטה, מפני שענין זה תמיד יבא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבלה בדבר, ואם לא ידע אותו השוחט יאכיל נבלות לכל, ולפיכך אמרו גם כן בזה שכל טבח שאינו יודע אותו אסור לאכול משחיטתו. והוא האיסור הנקרא עיקור, וענינו הוא שנעקרו הקנה והושט שניהם או אחד מהם ממקום חיבורן שהן מחוברין בלחי ובבשר שעליו ונעקרו משם לגמרי, או אפילו לא נעקרו לגמרי אלא שנלדלדלו רובם הרי זו אסורה. והוא דאפרוק אפרוקי, כלומר כשאנו אוסרין אותו כשנדלדלו רובן, כלומר שיהיה הדלדול כאן וכאן. שכל שהוא כענין זה אפילו מה שמחובר מהן אינו חיבור יפה והרי הן נחשבין כעקורים לגמרי, אבל אם נדלדל הסימן בצד אחד, כלומר שנפסק ונעקר מן הלחי במקום אחד לבד, אפילו נעקר ממנו רובו כיון שהעיקור אינו אלא במקום אחד אף על פי שהוא ברוב הסימן ולא נשאר ממנו אלא המיעוט מחובר חיבור קיים אותו מיעוט מציל וכשרה, וכל שכן שנכשיר אותו היכן שהסימן כולו מחובר אל הבשר שבלחי ואף על פי שנגמם הלחי וניטל לגמרי ממקום חיבורו בראש, חיבור הבשר עם הסימן מציל. נמצא שהעיקור האוסר הוא כשנעקרו הסימנין בהרבה מקומות הנה והנה ברובן, אבל בכל ענין במקום אחד אין איסור העיקור אוסר. ועיקור זה שאמרנו אינו עושה הבהמה טרפה, אבל כך למדנו מפי השמועה שסימנין עקורין אינם בני שחיטה, כלומר שמצות השחיטה לא היתה בסימנין שהן עקורין, ולפיכך השוחט בסימנין עקורין הרי הוא כאלו לא שחט וכאילו שמתה הבהמה מאליה שהיא נבלה. ועוף אף על פי שהכשרו בסימן אחד כמו שאמרנו, כל זמן שנעקר האחד קודם ששחט האחר אין השחיטה מתיר אותו ואסור, כך למדנו מפי השמועה. אלו החמשה הלכות שזכרתי שהן שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור צריך כל אחד מישראל לידע אותם ולהיות בקי בהן קודם שישחוט, וכל שאינו בקי בהם ושחט אסור לאכול משחיטתו. ואפילו נשאל אחרי כן ואמר ברי לי ששחטתי כראוי אין שומעין לו כלל.

וגם כן צריך לדעת כל הרוצה לשחוט ענין בדיקת הסכין שהצריכו חכמים לבדוק אותו עם הצפורן ועם הבשר ובשלש רוחותיה של סכין, ואם נרגיש בו פגימה אפילו כל שהיא השחיטה אסורה. ומותר לשחוט בכל דבר שחותך יפה ואין בו פגימה כלל. ואם נמצאת הסכין פגומה אחר השחיטה, נאמר שבעור נפגמה והסימנין נשחטו בסכין פגום. וזה נאמר היכא שלא נשברו עצמות באותו סכין אחר שחיטה, כלומר שלא נגע הסכין בדבר שאפשר לו שיפגם בו, אבל אם ידענו בודאי שנגע הסכין אחר שחיטה בדבר שאפשר לו להפגם בו תלינן פגימתו באותו דבר, וכל זמן שיסתפק לנו אם נגע בדבר הפוגם אותו אם לא תלינן בעור, זהו הנראה יפה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בענין זה בריש פרק קמא דחולין [י' ע"א]. ודין מה שאמרו זכרונם לברכה [שם ג' ע"ב] שכל המצוי אצל שחיטה מחזיקין אותו שהוא מומחה, ואפילו הוא בפנינו אין אנו צריכין לבודקו דסמכינן אחזקתיה, ומן המפרשים שאמרו שאם ישנו לפנינו בודקין אותו. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת חולין בשני פרקים ראשונים.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, שאף הנקבות מוזהרות שלא לאכול מבהמה חיה ועוף אלא אחר שחיטה הראויה, ורשות יש להן לשחוט ושחיטתם כשרה לכל אדם אם יודעות הלכות שחיטה ובקיאות בהם. ואפילו שחיטת הקטנים אמרו חכמים [ריש חולין] שכשרה כל זמן שאדם גדול ובקי בהלכות שחיטה רואה אותן שוחטין כראוי, אבל הזהירונו חכמים [שם י"ב ע"א] שלא נמסור להם לשחוט לכתחילה לפי שהם מועדים לקלקל מפני מיעוט דעתם וימצא הפסד בדבר.

ועובר על זה ולא נזהר מלאכול בשר בהמה חיה או עוף שאירע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או שנשחטה גם כן בסכין שאינו בדוק ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תאכלו כל נבלה, ולוקה באכילת כזית מהן, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם [מצוה תע"ב]. וכן אמרו זכרונם לברכה בפרק שני דחולין [ל"ב ע"א] כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, כלומר כל זמן שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה דהיינו הסימנין, כגון שאירע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו או ששחטן בסכין שאינו בדוק הרי זו נקראת נבלה, וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל טרפה, כלומר אם לא אירע שום פסול בענין השחיטה בבדיקת הסכין ובסימנין, אלא שדבר אחר גורם לה להפסל כגון שנטרפה באחד משמנה עשרה טרפות הידועים שזכרתי למעלה בכסף תלוה בסימן ע"ט [מצוה ע"ג], הרי זו נקראת טרפה, כלומר ולוקין על זו משום טרפה, ואף על פי שבשניהם מלקות איכא, נפקא לן מינה לענין התראה. וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, אין הענין שעיקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה, דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חולי או באיזה ענין שתמות, אבל בעל המשנה בא ללמד שכל שלא נשחטה כראוי כמתה מאליה היא חשובה.




























.



התשובה התקבלה מהרב עוזיאל אליהו, רב המועצה האזורית משגב
טז באלול התשסג
,
13 בספטמבר, 2003
לקריאה נוספת
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר