שאלה
יש הרבה מצוות שאנחנו יכולים לצאת פטורים בלי לבטל את מצוות עשה. הבחנתי בכל שחלק כמו מצוות ציצית אנחנו משתדלים בכל זאת לקיים. לעומת זאת, מצוות אחרות כמו מעשר בהמה אנחנו לא מכניסים את עצמנו למצב של חיוב כדי לקיים את המצווה.
האם יש איזושהי הבחנה מתי אנחנו שואפים כן לקיים אותם? האם יש מצוות אותם אין כל שאיפה לקיימם? והאם עבור לקט שכחה ופאה בפרט יש שאיפה להכניס את עצמנו למצב שנצטרך לקיים את זה? האם יש עניין של התחשבות בטעמי מצוות להחליט האם להיכנס לחיוב של המצווה במקרה כזה? כלומר, האם במקרה שבו משרד הרווחה של המדינה כבר מטפלת בבעיות הקיצוניות של העניות במדינה שבו אנשים רעבים ללחם, יש עניין בכלל של מתנות עניים או שמעבר לרף הבסיסי כל אחד יביא צדקה לעניים כפי יכולתו? האם משרד הרווחה פוטרת את הכלל מהחיוב של סיוע לעניים או שמא הכלל צריך לדחוף לזה שיקיימו את מצוות מתנות לעניים?
תשובה
שלום וברכה
יישר כוח על השאלה כבדת המשקל הזו.
ואכן, אין עקביות בנושא זה. הגר״א העיר עליה בביאור הגר״א בהקשר של משה רבינו המבקש להיכנס לארץ כדי לקיים את המצוות, וגם משם עולה שאין שיטה עקבית בדבר, וקשה לסמן מה כן ומה לא.
בפועל נראה כי מה שמכריע עם ישראל (אני מדגיש שזה ניתוח סוציולוגי, שבסופו של דבר פוסקי ההלכה מאמצים) הוא העיקרון של ״לא להשתגע״, לאמור: ציצית - כן, כי זו מצווה גדולה, כי אין בכך שיגעון, כי זה אפשרי ברמה של האדם הפרטי וכדו׳, וכן כי נאמרו עליה דברים מרחיקי לכת בחז״ל; פטר חמור - לא, כי זה מחוץ לחיים, כי לבני אדם בדרך כלל אין חמורים וכדו׳. כאמור - זו לא אמירה למדנית, כי אם אמירה מציאותית.
שאלה אחרת לגמרי היא שאלת ההקרנה של טעמי המצוות על קיום המצוות בצורה אחרת. זו שאלה שגם בה אין שיטה מעבדתית שתמיד ניתן להכריע בה, אולם בהחלט יש השפעה על המציאות המשתנה. פוסקים כתבו, לדוגמה, על מעשר כספים, שבעת הצורך מותר להתחשב באחוז של נושאים חברתיים שנמצא בתקציב המדינה כחלק ממעשר כספים ששולם דרך מס הכנסה וכדו׳. אולם, יש לזכור כי בשל העובדה שאין אנו יודעים טעמן של מצוות - אנו נזהרים מאוד מכך, שהלוא אפשר (לדוגמה) שמצוות פאה אינה מכוונת רק לעניים, אלא שיש בה עניינים פנימיים הקשורים לקדושת יבול השדה. על כן, אנו נזהרים מאוד מלפסוק פסקים חלוטים לאור טעמי מצוות.
כל טוב ויישר כוח על השאלה