שאל את הרב

משפחה מורחבת וחינוך ילדים

הרב יובל שרלו הרב יובל שרלו 11/03/21 08:14 כז באדר התשפא

שאלה

שלום הרב.

אנחנו משפחה עם ילדים עד גיל 11, וגרים במרוחק מהמשפחה המורחבת, עקב הבדלים מאוד גדולים בסגנון החיים ותקשורת די סגורה. בבית אנחנו משתדלים להשקיע מחשבה רבה על חינוך הילדים, מבחינת תכנים אליהם חשופים, תזונה נכונה, מצמצמים מסכים, ערכים, שיחות אישיות וכו'. לא תמיד מצליחים, אבל משתדלים.

מדי פעם אנחנו מגיעים לשבת אצל משפחה המורחבת, ושם "הכל מותר" - ממתקים ללא הגבלה , כל סוגי המסכים ללא הגבלה, שיטוט עם בני הדודים ללא השגחה, ללא זמן איכות / דיבור פנימי / תורה וכו'. גם בין המבוגרים הדיבורים הם שטחיים, חומרניים, עוקצניים וכו'. קשה לי מאוד לשמור על גבולות הבית במצב הזה, שכן זה יוצר פער אדיר בין ילדיי לבין בני הדודים הרבים שלהם, תוך צער ותסכול לילדים שלי, וביקורת/לעג מצד המשפחה המורחבת. היתה תקופה שניסיתי להביא דברי תורה לשולחן שבת, אך התייאשתי לאחר חוויות של חוסר עניין מובהק (דיבורים קולניים תוך כדי) / ביטול של הדברים.

למדתי עם הזמן לקבל את זה, ולנסות ליהנות ממה שכן יש, שבת עם אוכל טוב, להתארח, וזמן אישי שלי ללימוד תורה. אבל כשחוזרים הביתה - צריך לאסוף את השברים אצל הילדים, הקושי הגדול לחזור לכללי הבית ולמסגרות הלימודיות. הילדים חוזרים הביתה כועסים, מתקוטטים ועוקצים זה את זה, מפוזרים, עם כמיהה לחזור שוב למשפחה המורחבת ולחוויות שיש שם. זה כל כך מצער אותי להיות בעמדה הזו, של "הבית הלא כיפי". מצד שני, אציין שהתקופות האחרונות של הסגר היו ממש טובות, כשהיינו רק אנחנו בבית, הקשרים הפנימיים התחזקו, טיילנו יחד, וראיתי שלילדים שלי באמת טוב, וגם אחד עם השני.

חשבתי שעם השנים זה ישתפר, אך זה לא קורה, והפערים רק הולכים וגדלים. אני ממש אובד עצות.

אודה לעצה טובה.

תשובה

שלום וברכה

יישר כוח על השאלה המרגשת.

המציאות שאת מתארת מוכרת היטב לכל אחד שמבקש לגדל את ילדיו בדרך מסוימת. אנחנו לא גרים בבועה; יש לנו משפחה רחבה; יש מרחב שבו אנו מגדלים את ילדינו, והוא כולל את החברים שלהם ומערכת החינוך וכדו׳ – שפעמים רבות אינם תואמים את מה שמתאים לעולמנו הרוחני; וכמובן – מנגד קיימת העוצמה הגדולה של הבית שלנו.

הדבר מחייב אפוא התנהלות מתמדת בין כוחות שמושכים לכיוונים שונים. אין דרך אחרת. הכרעה לנתק מגע עם כולם אף היא סוג של התנהלות, וגם כלפיה אין אנו יודעים מה תהיה אחריתה: יכול להיות שהיא אכן תמגן אותנו וילדינו יצמחו בדרך הראויה והמושקעת שלנו, ויכול להיות שההתרחקות הזו תגרום להם דווקא לבעוט ולמרוד ח״ו, או ליפול בפגישה הראשונה שלהם עם המציאות החיצונית.

בשל המודעת העמוקה שלנו שאין אלגוריתם חינוכי שאנחנו יודעים שהוא הנכון והטוב – אני נוטה יותר לדרך שמנווטת בעדינות. לאמור: הילדים שומעים אותנו בבית, וגדלים בעולם המושקע שלנו, ושם הם נפגשים עם הליבה החינוכית כפי שאנו מבינים אותה; מידי פעם הם נפגשים עם המשפחה המורחבת, ושם הם נתקלים עם דברים אחרים, ואולי דווקא טוב שנרפה מהם מידי פעם, והם ישתחררו מעט. ואולי לא. ובד בבד, אפשר לנסות לגרום במשפחה להתקדמות. אם אין רצון לשמוע דברי תורה – אפשר להתקדם קודם כל בהגבהת השיח, בניסיון להעלות נושא לדיון, התלבטות פנימית, לעשות מעין ״הנחיית קבוצות״ וכדו׳. כל מה שניתן לתקן, בלי להיות ה״מוזר״ שמנסה לכפות את עצמו על המשפחה.

ואת כל זה צריך לחבר גם לילדים. במקום לעמת את הבית ״הכיפי״ עם הבית המושקע – לדבר איתם על תנודות ומעבר, שלעתים אפשר להיפגש עם ה״כיפי״, ולא להקרין עוינות כלפי זה, וטוב מתוכו לחזור הבייתה לדרך בה אתם הולכים. כשהעולם אינו דיכוטומי, אלא מזוהה יותר כעולם שיש בו תנועות שונות, שאנחנו בחרנו את הטובה בעינינו ומתקדמים בו, ובד בבד קשורים גם לאחרים – נראה שזו השפה הטובה ביותר. לא בטוח. כי אין בחינוך דבר מה בטוח.

האם אתם יכולים ללכת בדרך זו ?

כל טוב ושמחה

כתבות נוספות