מדוע אישה פסולה לעדות

שלום וברכה,

אכן, כפי שאמרת – אישה פסולה לעדות. כך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן לה סעיף י"ד.
במבט ראשון זה קצת משפיל ומעליב; מדוע נפסקה הלכה שנשים דעתן קלה, בעוד שיש לנו התבטאויות אחרות של חז"ל, על בינה יתירה שניתנה באישה, על עליונות האישה על האיש במובנים מסוימים וכן על זה הדרך (עייני רש"ר הירש על פרשת וירא). וכך כתב בעל עקידת יצחק, באומרו שהאיש והאישה שווים, לפחות במישור השכלי: "וכמוהו (כאיש) תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות."
אם כן, מדוע נפסקה הלכה משפילה? התשובה היא שאכן – לא נפסק ש'נשים דעתן קלה'!
וזה המקום לבחון את הסיבות לפסילת עדות אישה, ובאלו נסיבות אישה רשאית להעיד.
אישה נאמנת בכל מקום שעד אחד נאמן, וכן נאמנת להעיד על מישהו שמת בכדי להתיר את אשתו – שזו עדות חמורה ביותר, וכן נאמנת על ייבום וחליצה ודומיהם. אישה נאמנת למסור מידע ייחודי הידוע לה, וכן נאמנת להעיד על דברים שנשים עוסקות בהן. אישה נאמנת בעדות כאשר היא מסיחה לפי תומה, ונאמנת להעיד על אירוע שקרה ואין עדים אחרים. כיום כל בית דין יקבל עדות של אישה כמעט בכל תחום שהוא.
כבר בהלכה בשולחן ערוך, כתב הרמ"א שתיקנו חכמים על עדות אישה, במידה וזהו היה אירוע ספונטני, שלא הוזמנו אליו עדים מראש (יש מחלוקת מי תיקן את התקנה, רבנו תם או רבנו גרשום).
עוד נפסק בהלכה שרשאים הצדדים לקבל עליהם עדות אישה, אם מסכימים הם על כך. ואם האישה אינה אמינה, איך אפשר שיסמכו על עדותה?
אם כן, אנו רואים שלא מתייחסים לאישה כמישהי שאמינותה מוטלת בספק, אחרת לא היו גובים ממנה עדות בשום מצב, וגם לא היו יכולים לתקן תקנה שיגבו ממנה עדות. יוצא איפה שאישה פסולה לעדות מגזרת הכתוב, וכמו שכתב הרמב"ם הלכות עדות, פרק ט, הלכה ב: "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שנים עדים' (דברים טז ו; יט טו) - לשון זכר ולא לשון נקבה". ברם, אין זה אומר שהאישה פסולה משום בעיה של אמינות. כיוצא בזה משה ואהרון פסולים להעיד משום שהם אחים. וכי יעלה על דעת מישהו שמשה ואהרון שקרנים הם? אלא גזרת הכתוב שקרובים לא יעידו יחד.
וחזרנו לשאלה: [מדוע אישה פסולה לעדות?]
התשובה היא משום כבודה של האישה. סתם אדם שיכול להעיד, הוא לא רק נהנה מהזכות להעיד – אלא הוא מחוייב להעיד, שנאמר: ... אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא א ה). עד כזה נדרש לעבור "דרישות וחקירות" – או בשפה עממית יותר: דוחפים עד אל הקיר, שואלים אותו שאלות שתי וערב תחת לחץ ולבסוף קורה שהצד השני מזלזל בעדותו. את החוויה הבלתי נעימה הזאת חסכה ההלכה מן הנשים מפאת כבודן. אמנם ההלכה נוסחה כביכול האישה אינה מסוגלת להעיד, אך אנו רואים שההגבלה על עדותה היא מדיניות משפטית וכבוד האישה, ולא אי אמינות שלה, כפי שכתבתי לעיל על משה ואהרון.
חיזוק לכך אנו מקבלים מדברי ה'פתחי תשובה' (לקט תשובות על השו"ע) על ההלכה שהזכרנו למעלה:
[וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל לשלוח נאמני הקהל לנשים יקרות שיגידו העדות.]
כלומר: גם בשעה שגובים מהאישה עדות, אין אנו מאלצים אותה להגיע אל בית הדין ולעבור את החוויה הבלתי נעימה של חקירה נגדית, אלא שלוחי בית דין עצמם הם באים אל האישה (!) לגבות את העדות ממנה. והר"ן פסק ש"אין בודקין אישה בדרישה וחקירה" – כך שלא מעמידים אותה במצב לא מכובד מבחינתה.
נמצאנו למדים:
א. התורה סתמה לנו על פסול אישה לעדות, והותירה בידי חכמים את היכולת לתקן באלו עדויות תתקבל עדות אישה ובאלו לא.
ב. ראינו כי לאור תקנות חכמים, אישה כיום תעיד על כל דבר למעט עדות שטר (כתובה, למשל) או עדות החודש – ובקיצור, על עדות קיום.
ג. סיבת הפסול: רצון להאדיר את כבוד האישה, ולא לחייבה לעמוד במצבים בלתי נעימים, וח"ו לא זלזול ביכולתה השכלית או באמינותה של האישה.
ד. כיום בית דין יקבל עדות של אישה כמעט בכל ענין. שכן עדות אישה מתקבלת באירועים ספונטניים (מקרי פשע, לרוב) וכן בדברים שסופם להיודע (למשל: להעיד על גודלה של דירה).

כל טוב
עוזיה
(המשיב אינו רב)