שאלה
קראתי את התשובה של הרב בעניין איסור נגיעה , אני אחות במקצועי ולא פעם יוצא לי ללחוץ יד לאדם קשיש בשיחרור מהמחלקה או כאשר מתקבל מטופל והוא חרד -לטפוח לו על השכםוכד'...
תשובה
שלום,
שאלתך, היא מהקשות והמשמעותיות בכל הנוגע לשמירת הריחוק בין המינים בדורנו. שכן, מייצגת היא סתירה בין ערכי ההלכה ואורח חיים אורתודוכסיים להווייתנו בעולם המודרני והנורמות הנהוגות בו. לכן, ננסה בתשובתנו "להלך בין הטיפות", להציג את גישות פוסקי הדורות ולגבש הנחיות על פיהן תוכלי ליישם את תפקידך נאמנה תוך שמירה על ערכי הדת והקפדה על מאור פנים, נעימות ואמפטיה הכה נזקקים בתחום עיסוקך. עם זאת, יודגש, כי יש לבחון כל מקרה בו תתקלי לגופו ולוודא, כי מתאימים הדברים דלהלן לסיטואציות בהן תהיי נתונה.
נחלקו רבותינו בהיקפה, אופייה ורמת איסורה של מצוות שמירת הריחוק בין נשים לגברים. לשיטת הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות לא תעשה - שנ"ג) הקב"ה בצוותו עלינו: "איש איש אל שאר בשרו אל תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא, פרק י"ח, פסוק ו´) ו-"ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה" (ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ט), הורה, כי אל לנו להגיע לידי קרבה בין המינים המבטאת חיבה, דוגמת חיבוק ונישוק. לעומתו, יש שסברו וביניהם ה-רמב"ן, כי התורה לא אסרה קירבה המבטאת חיבה , כל זמן שאין היא מביאה את הזוג לידי מעשים שאינם רצויים.
יוצא אם כן, כי חלוקות הדעות במעמדה של הוראה זו, ל-רמב"ם איסור הקרבה בין המינים (הבא לידי ביטוי אף במגע סתמי המבטא חיבה) הינו איסור מן התורה ולרמב"ן אין זה איסור תורה אלא גזירת חכמים ותו לא.
אם נעיין בפסיקת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה א´) נמצא: "כל שחבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה". הרמב"ם בפסיקתו מוסיף על דבריו שבספר המצוות באומרו - "דרך תאווה". הייתכן ונגיעה שאינה נועדה לסיפוק יצרים ואין יסודה בתאווה בלתי נשלטת תהא מותרת?
בתלמוד מצויות כמה עדויות על שנהגו האמוראים לבטא קרבה אפלטונית בין המינים על ידי מגע. זאת ועוד, פעמיים (לענ"ד) מצאנו, כי מגע בין גבר לאישה מותר לכתחילה ובכל אחת מהפעמים ציינה הגמרא סיבה שונה:
1. בהקשר לאישה סוטה, ציינה הגמרא: "כהן מניח את ידו תחתיה ומניפה. ואין בדבר כיעור? מביא כהן זקן, ואפילו אם יהיה צעיר - אין יצר הרע מצוי לשעה" (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ג´ הלכה א´).
2. "בעבידתיה טריד" (=טרוד במלאכתו) - הגמרא במסכת עבודה זרה (דף כ´ עמוד ב´) דנה בסיטואציה בה תאוותו של אדם עלולה להתגבר, אף על פי כן, ממשיכה הגמרא ומציינת, כי אם עוסק הוא באותה השעה במלאכתו אין יצרו מתגבר ולכן מותר הוא המגע.
מצאנו, אם כן שני אופנים שלהבנת הגמרא מותר בהם המגע לכתחילה:
1. נגיעה לפרק זמן קצר שאין בו כדי לעורר רגשות המסוגלים להביא לידי מעשים אסורים.
2. נגיעה תוך יישום תפקיד (דוגמת רופא או קופאית) אין בה כדי לעורר את יצר תאוותו של האדם שכן מבוצעת היא תוך יישום מלאכתו ואין הוא נותן דעתו על המגע באותה עת.
זה המקום לציין את פסיקת ה-"שולחן ערוך" (אבן העזר, סימן כ"א, סעיף ז´):"המחבק או המנשק אחת מהעריות...אע"פ שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא". על פניו נראה, כי השמיט השולחן ערוך את עניין התאווה, אותו מצאנו בפסיקת הרמב"ם. עם זאת, נקט הוא בחלק מלשון הרמב"ם: "המחבק או המנשק". לענ"ד, גם דברי השולחן ערוך - אינם מכוונים למגע חסר משמעות, אדרבה - אף הוא פוסק כי מגע אסור הוא דווקא זה המבטא בד"כ חיבה יתירה כחיבוק או נישוק בין אם נעשה הוא לטובת הנאה ובין אם לאו, אך מגע סתמי שאינו מבטא דרך קבע חיבה יתירה (דוגמת לחיצת יד, המסמלת בימינו בצורה אוניברסלית אמירת שלום ותו לא) יתכן ויהיה מותר, אלמלא נועד לסיפוק יצרים.
נשוב לענייננו, במקרה אודותיו שאלת, הרי שלחיצת היד ו/או הטפיחה על השכם לא נועדו לסיפוק יצרים ותאוות אלא להקניית הרגשה טובה היכולה להשפיע בצורה חיובית על החלמת המטופל. על אף שתאווה ודאי אין כאן - הבעת חיבה מצויה בסיטואציות אלה* ולאור הדברים שראינו - אף זו בעייתית. עם זאת, כפי שנכתב לעיל, יש להפעיל שיקול דעת בכל אחד מהמקרים בהם תתקלי. אין ספק, כי לחיצת יד לאדם קשיש וחולה אינה מהווה נגיעה קלאסית אודותיה דנו גדולי הדורות. עם זאת, יש להימנע מטפיחות על השכם ולחיצות יד שאינן נזקקות לשיפור תחושתו של המטופל. בנוסף, יש להשתדל עד כמה שניתן, כי אם תבחרי לאור הסיטואציות בהן תתקלי ושיקול דעתך באותם רגעים ללחוץ יד או לטפוח על השכם, תנהגי כן תוך שמירה על התנאים אותם ציינו, קרי - מגע ארעי תוך כדי עשיית מלאכתך נאמנה.
ריפוי מוצלח,
צביקה,
צוות ישיבת הר עציון.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם