אופנה ודמיון חופשי

מסורת ארוכת שנים מכתיבה לבוגרי מכללת שנקר במגמת האופנה לגיטימציה ללכת הכי רחוק שאפשר ביצירת התלבושות לתצוגת הגמר שלהם, שהופכת בזכות זאת להצגה הכי טובה בעיר. 

הסטודנטים גם נדרשים להסביר מילולית את מקורות ההשראה של עיצוביהם, ולא פעם משעשע לקרוא כמה כובד ראש, עומס היסטורי וסוציולוגי, וידויים ביוגרפיים ואפילו פומפוזיות, יש בטקסטים שהם מחברים. לפעמים מבדר גם להשוות בין ההסברים הכל-כך רציניים לבין הבגד שהם מעלים על המסלול, שהוא פורימי או תיאטרלי או אופראי.  ברור שלא מדובר בלבוש יום יומי מעשי, אלא בשואו. שלא לומר שואו-אוף. וזה בהחלט לגיטימי. מתי יוכלו הצעירים המוכשרים האלה, שהשקיעו ממון ושנים של לימוד אינטנסיבי ועמל נמלים בתכנון, גזירה, תפירה וגימורים, להתייחס לבגד כאל ציור, פיסול או תפאורה, אם לא עכשיו על סף היציאה מבית הספר אל החיים עצמם. במפעלי התעשייה הרי ידרשו מהם להיות מחושבים וממושמעים ומעשיים בעיצוב הבגדים שלהם. אפילו אם יפתחו סלון אופנה פרטי משלהם, גם בו ייאלצו להשביע את רצון הלקוחות שבעיקר יבקשו להיראות טוב בבגד, ולא תעניין אותם המשמעות האמנותית שלו. 

עוד תופעה של השנים האחרונות: בתצוגת הגמר של שנקר נראים דוגמנים לבושים במעין חצאיות, או בגדים שבמערב נחשבים לנשיים, אבל בארצות המזרח, כולל המזרח התיכון, הם חלק מהמלתחה הגברית, כמו הגלביות של צפון אפריקה והטוניקות הארוכות של המזרח הרחוק.

עניין מיוחד מעורר כמעט תמיד בוגר שהוא הזוכה הראשי בפרס ע"ש פיני לייטרסדורף. השנה נבחרו אור איידלמן, שזכה ב-40,000 שקלים, ודניאל בירי שזכה ב-10,000 שקלים.

הדוגמנית שלבשה בגד של איידלמן חבשה לראשה כובע ברט בסגנון וינטג' ולבשה מעיל שכמייה בגווני בז' וחום שבחלקו הקדמי יורדות רצועות לבנות, המזכירות צעיף ארוך, ובשוליהן גווני כחול, תכלת, טורקיז ונגיעות של אדום וצהוב. לדבריו, הוא מושפע מהצבעוניות והמקצבים המוזיקליים של ברזיל, ארץ הולדתו, וגוזר בגדים בצלליות הצרות והמהודקות של שנות ה-50. והנה אחד הציטוטים שלו: "הכוונה היא ליצור ניגודיות נשלטת בין המאופק לפראי משהו".

הזוכה השני, דניאל בירי, יצר מערכת בגדים המזכירה מדי כדורגל. וכך הוא מסביר: "כדורגל הוא חלק בלתי נפרד מחיי והוא ההשראה והליבה של הקולקציה. בעברי שיחקתי ככדורגלן מקצועי ולחוויות שחוויתי ושאני נושא עמי מהתקופה ההיא יש השפעה רבה על מי שאני היום כמעצב". הבגדים שלו הם אכן בצבעוניות המאפיינת את עולם הכדורגל, גם אלה המיועדים לנשים כפי שרואים בצילום המצורף.

עיצוב של דניאל בירי צילום: טום מרשק

שמלה של אלה קריספל, באורך מידי, ובגזרה נשית, היא הבחירה הבאה שלי מבין יצירות הגמר האופנתיות של הסטודנטים. קריספל כתבה שהיא מושפעת מהאסתטיקה היפנית, בז'אנר הנקרא קינצוגי, שמבליט ולא מעלים אי דיוקים בעבודת התפירה, ומציג תפרים וטלאים על החלק החיצוני של הבגד. פילוסופיה לחוד, אותי הרשימו בחירת הצבעים שלה עם האדום, הכתום והסגול, הגזרה, האורך והשרוולים.

עיצוב של אלה קריספל צילום: טום מרשק

דניאל קוצ'וק יצר שמלת תכלת צרה מבד סינטטי מבריק, עם בועה שקופה העוטפת את חלקה התחתון, שניכרה בה יכולת גזירה. הוא טוען שהושפע מצלליות אופנת העילית, ושמעניין אותו מפגש בין טבע דומם למים חיים, אולי מכאן התכלת. ועוד לדבריו, הוא מחפש בבגדים מבט פיוטי. שיהיה.

עיצוב של דניאל קוצ'וק צילום: טום מרשק

חובבות לבוש בשכבות, ישמחו להתבונן במה שהראה קובי גולן בתצוגת סוף השנה של שנקר. לדבריו הוא רצה לשלב השראות ויקטוריאניות ואוריינטליות, בהשראת  שתי תרבויות בהן הנשים הודרו מהמרחב הציבורי - התקופה הוויקטוריאנית והחברה הבדואית בת ימינו. התוצאה היא צללית רחבה שנשים מלאות אוהבות בדרך כלל, עם גודש של רקמות, גלביה, חלקים סרוגים, פרנזים בעבודת יד, פיסות כותנה ותחרה וקטיפה שאיכשהו משתלבים בהרמוניה. לא בשביל חובבות מינימליזם, כן בשביל מי שאוהבת למשוך תשומת לב. 

עיצוב של קובי גולן צילום: טום מרשק

עוד משהו למי שאוהבת למשוך תשומת לב הוא לבוש הקטיפה הירוקה של שירה טבצ'ניק שחשבה על בגדי הבוהמיינים בסוף המאה ה-19, שרצו להוכיח בהופעתם שהם לא נכנעים לטרנדים. "יצרתי קולקציית נשים בעלת מראה אקלקטי ואופי נוסטלגי המשלבת בין חומרים ישנים וחדשים", מצהירה טבצ'ניק.  

עיצוב של שירה טבצ'ניק צילום: טום מרשק

כדי להבין למה בדיוק הכוונה בלגיטימציה שניתנה לסטודנטים להפליג למחוזות הדמיון הפרוע, צריך להתבונן בבגד של אוהד קריאף, שהוא קרא לו "פוסט-סינדרלה". הבחור טוען שהוא הושפע מסרטי אנימציה עם פרשנות פוסט מודרנית והתאים את יצירותיו ל"רווקה תל אביבית בת זמננו". בפועל מדובר במעיל מרופד ונפוח (בומר), בצבעוניות של שחור, ורוד וזהב, בעור בוהק, אורגנזה, משי, פרווה, ז'קארד ודנים כולם ביחד. מראה כמעט כמו של סרטי מדע בדיוני.

עיצוב של אוהד קריאף צילום: טום מרשק

אחרונה חביבה המוצגת כאן היום היא ההפקה הביגודית (כי קשה לקרוא לזה סתם בגד), של אופיר איבגי שהוא קרא לה "רנסאנס אפריקאי". שלוש דמויות גברים משלוש יבשות ותקופות: ייצוגי הגבר באמנות הרנסנס, ראפרים אפרו-אמריקאים עכשוויים וגברים משבט היורובה בניגריה, המשמשים מקור השראה לדיוקן חדש של גבריות. איבגי שילב לדבריו אלמנטים היסטוריים וגיאוגרפיים. וכיסה את הכל בקילומטרים של בדים צבעוניים בטקסטורות שונות, צבועים בכתום, ורוד וירוק.

עיצוב של אופיר אבגי צילום: טום מרשק

 עד כאן על קצה המזלג. כי בבגדים של עדי אייזברוך שולבו חומרי סיליקון ופרספקס תלת ממדיים. מרינה אליזרוב עיצבה בהשראת בגדי נשים באזרבייג'אן, שם נולדה, בגדי נשים בסגנון אזארי משולב במערבי מודרני, באדום מונוכרומי עז. עדן אשריאן תפרה מעילים ענקיים מפוך, יובל בר ישראל הלך על בדי ברוקד יחד עם בדי ספורט ורקמות כדי לשלב ברוח הפוסט מודרניזם עבר והווה, גבוה ונמוך, ושלל תרבויות וסגנונות. שירה זילכה נזכרה בשירותה הצבאי והכינה סדרת בגדים בחאקי וגוונים שונים של ירוק, ומאיה טולדנו שילבה בבגדים שיצרה פרחים מלאכותיים, רקמות אבנים, חרוזי זכוכית והדפסים בולטים. את התחושה הכללית של רב ממדיות ורב תרבותיות אחתום בריבוי הטכניקות של הבגדים שהראתה דניאל כוכבי, מחיתוכי לייזר עד קפלי פליסה, וגם רקמה וסריגה ושילוב של משי, טול, שיפון ורשתות קשיחות. הגישושים, הנסיוניות, חיפושי הדרך האלה, יתמתנו עם השנים ועם הניסיון וקשה להניח שגם בעתיד מישהו מהבוגרים יציג שוב בגדים שאמורים לבטא שילוב בין אסלאם, יהדות, קתוליות והינדואיזם, כמו כמה מאלה שנראו על המסלול של שנקר השנה.