אני מחשיב את עצמי כקפיטליסט, מזדהה עם ההגות התומכת בשוק חופשי, ומזדעזע מלחשוב על חיים בעולם קומוניסטי-סוציאליסטי של פעם, אבל שתי תובנות שקראתי ושמעתי בשבוע האחרון גורמות לי למחשבה שניה לגבי הדרך הנכונה להכריע את הדיון הציבורי הזה.
בספר 'לקחי ההיסטוריה' טוענים המחברים שמלחמות הקפיטליזם והסוציאליזם הן ממש לא דבר חדש. שלל דוגמאות לאורך כל שנות ההיסטוריה (אלפי שנים אחורה!) מוכיחות כי ההיסטוריה פועמת כמו לב שמתרחב ומתכווץ במחזורים סדורים: בראשיתו של כל מחזור שכזה העושר הולך ומתאסף אצל אליטה מסוימת, חזקה ודומיננטית. לטענת המחברים זהו חלק בלתי נפרד מההליך האבולוציוני – החזקים יותר אוספים יותר עושר. נקודה. זהו מוטיב היסטורי חוזר ובלתי ניתן להכחשה או לשבירה.
ואז מה? בשלב כלשהו יש היפוך מגמה – היפוך זה יכול להגיע מהבנתם של העשירים והסכמתם לחלק את העושר איכשהו, מתוך אחריות ציבורית, או מתוך הבנה שכך ייטב להם, ואם לא – זה יגיע במהפיכה או במלחמה. אבל מתישהו זה יקרה - העושר שוב יחולק בין ההמון, וחוזר חלילה.
הדובר השני ששמעתי השבוע הוא דוד פסיג – חוקר עתידים שכבר הוכיח את יכולתו לחזות תהליכים חברתיים, כלכליים וגיאו-פוליטיים עתידיים, באמצעות כלי מחקר אקדמיים מקובלים, באופן מרשים בספריו.
הניתוח שלו ל"יום שאחרי" הקורונה מחולק לשלושה חלקים – העתיד המיידי (שנה עד שלוש), העתיד הקרוב (3-10) והעתיד הבינוני – (10-30 שנים קדימה). בניתוח שלו לעתיד הבינוני הוא טוען שקפיטליזם עומד לחטוף מכה אנושה.
לדבריו, הקפיטליזם, כמו כל תיאוריה, סובל מכשלים מסויימים, ואלו באים לידי ביטוי היטב בזמני מגיפה ובשנים שיבואו אחריה. אם מלחמת העולם השנייה והתהליכים שקרו אחריה הביאו מכה קשה על הסוציאליזם עד לנפילת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90, אזי משבר הקורונה עשוי (או עלול) להביא למכה קשה על הקפיטליזם, בגלל שהוא מוכיח את הקושי של השוק החופשי להתמודד עם רגעי משבר גדולים ועולמיים מעין זה.
צירופן של שתי התובנות חידד אצלי נקודה חשובה: עד השבוע חשתי כי הויכוח בין שמאל לימין כלכלי הוא ויכוח בין 'טובים' ל'רעים', בין 'צודקים' לבין אלו שעוד לא הבינו... ולכן באופן טבעי גם ששתי אלי קרב, ובכל הזדמנות רציתי להוכיח ולנצח את הדיונים והוויכוחים בנושא. גם ציבורית נדמה שהדיון הציבורי הלך והתחדד.
באים שני החוקרים הללו – חוקרי ההיסטוריה מחד וחוקר העתידים מאידך ומסבירים שכשבאים לחשוב על תהליכים עולמיים צריך הרבה יותר ענווה והסתכלות רחבה, וכי סביר יותר להניח שוויכוחים חברתיים שמלווים אותנו מראשית ההיסטוריה ועד עתה לא ימצאו את סופם דווקא בדור שלנו... ובעיקר כי כלל לא בטוח שלהכריע ולנצח בהם זה הדבר הנכון. לפעמים אדרבה, דווקא הניצחון יחיש את תגובת הנגד שההיסטוריה מלמדת אותנו שבוא תבוא.
ההיסטוריה חזקה יותר מאיתנו, והתנועה שלה היא לא חד כיוונית וליניארית אלא ספיראלית וחזרתית. היא פועמת. מתכווצת ומתרחבת, מתכווצת ומתרחבת.
ואם כך הם פני הדברים, ואם אנחנו רוצים להיות שותפים לעוד שנים רבות של התרחבות, של שפע ושל חופש – רצונו של כל קפיטליסט - ייתכן שמה שעלינו לעשות הוא דווקא לא למשוך עד לקצה ולשאוף להכרעה של הדיון, אלא להיפך – למתן קצת את הלחימה, לשתף פעולה קצת יותר, להיות רכים ולארג'ים יותר ולבחון היטב את הצעדים החברתיים הנדרשים כעת, בעיקר בשעות משבר, ולו בכדי לשמור על החופש והחירות שבקפיטליזם איתנו לעוד כמה שיותר שנים.
"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת... מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק א').
נדב רט הוא איש תוכן ויועץ ארגוני ותעסוקתי.