50 - אוזניות. 12 - מלפפונים. 25 - כרית. במשך עשר שנים כתבתי הכל. כל שקל שהוצאתי, באשראי, במזומן, או דרך גורם שלישי, קיבל מקום של כבוד בעשרות פנקסים קטנטנים שמילאתי בקפדנות. לכל שבוע יש דף משלו. למעלה תאריך, וגם בס"ד קלאסי כמובן, ובהמשך, בשורות על גבי שורות, פירטתי בלי לצנזר את כל ההוצאות והבזבוזים לאורך השנים.
ביומן השלישי או הרביעי כבר הבנתי שאני לא מתכוונת להפסיק
הכל התחיל בגיל 18. במסגרת השירות הלאומי, לראשונה בחיי, קיבלתי משכורת קבועה, ורציתי לדעת על מה אני מוציאה, כמה ולמה. אז התחלתי לכתוב. בהתחלה זה היה קל. אי אפשר לבזבז הרבה עם תקציב של כמה מאות שקלים בחודש. מתישהו, ביומן השלישי או הרביעי כבר הבנתי שאני לא מתכוונת להפסיק. 20 - מאפייה. 98 - ספר. 220 - בית מרקחת. אפילו את השקל הקבוע לשירותים בתחנה המרכזית הקפדתי לתעד, ולפעמים הייתי גם מוסיפה הערות גערה על השורות השונות. 245 - שמלה (מכוערת, למה קנית).
פנקסי הוצאות בכתב יד, צילום: ללא
בטיול לחו"ל פתחתי פתק חדש בטלפון
עם השנים והשינויים הטבעיים של החיים גם ההוצאות השתנו. בפנסיה אני מתכננת לעבור על היומנים האלה ולחשב כמה הוצאתי על טרמפים לאוניברסיטת אריאל במהלך תקופת התואר, האם הטורטית השבועית בקמפוס עברה את החמש מאות, ואיך יתכן שבזבזתי אלפי שקלים על תיקונים לבגדים חדשים. גם הוצאות גדולות במיוחד נכתבו שם, ואם קרה שלא הייתי בבית מספר ימים הקפדתי לתרגל את הזיכרון ולשנן כמה עלה כל דבר כדי לכתוב הכל במדויק. בטיול הראשון שלי לחו"ל פתחתי פתק חדש בטלפון ותיעדתי, הפעם לא בשקלים. 17 - כרטיס לרכבת, 100 - פריימרק, 47 - בית חב"ד.
אהבתי לחשוב שהרישומים הקטנים האלה הופכים אותי למסודרת יותר, אחראית וגם חסכנית. ופעם בכמה חודשים, כשנדרשתי להחליף פנקס, תהיתי עד מתי אמשיך כך. ממילא הרוב באשראי, ממילא הכל מתועד. יש כל כך הרבה אפליקציות ואפשרויות אחרות כדי לראות על מה הכסף שלנו הולך, למה לכתוב ביומן? אבל לא יכולתי להפסיק. לפעמים ההרגל הופך להיות מקודש יותר מהדבר עצמו. 700 - ארונית. 50 - פופקורן וקולה. 10.90 - לק של סופר פארם.
כמו כולם אני מצקצקת מול עליות המחירים אבל לא באמת מוטרדת
מדי פעם, בהפוגות הרגעיות של הפיגועים או האסונות או המשברים הקואליציוניים, אתרי החדשות מדווחים על גל התייקרויות נוסף במשק. למעשה, זה כבר הפך להיות עניין שבשגרה וכולנו התרגלנו להנהן בדאגה מהולה באדישות מול הריביות העולות וסל המזון המאמיר. בתחילת החודש מספר חברות ענק הודיעו על עליית מחירים, ובכל פעם שזה קורה אני מצקצקת כמו כולם ומתלוננת כמו כולם אבל בסתר לבי חושבת, נו טוב, מה זה משנה לי. בתור מי שצריכה לפרנס רק את עצמה, נהניתי מהמחשבה שכמה עשרות שקלים בחודש לא יזיזו לי במיוחד. אבל לאחרונה גם לי זה מרגיש יותר מדי. יקר כאן. בטירוף, בהגזמה, בחוסר פרופורציות. אז נתניהו מודיע שיקים ועדת שרים למלחמה ביוקר המחיה, ושר האוצר סמוטריץ' יודע להסביר נורא יפה, כהרגלו, על תוכניות ארוכות טווח וקצרות טווח, וכולם עובדים קשה כדי להקל עלינו, כך אני בטוחה, אבל בינתיים זה פשוט לא מספיק.
הדף האחרון שלי בפנקס הוורוד הקטן הגיע בתחילת יוני, ובכך חתם שנה וחצי מאז דצמבר 2021. במבט מרפרף על הדפים אפשר לראות בבירור את גל עליות המחירים של החודשים האחרונים. מדהים איך הוצאות פשוטות כל כך ויומיומיות הפכו לאסטרונומיות. 340 - סופר. 225 - נסיעות. 20 - סוללות. כשהדף האחרון הסתיים תהיתי אם לפתוח פנקס חדש, להמשיך במעקב מסודר של הוצאות או שהגיע הזמן להסתפק בפירוט הסטנדרטי של הבנק. אולי באמת עדיף לעצום עיניים נוכח יוקר המחיה, ולהעמיד פנים שהמחירים כאן לא מבהילים כל כך. אולי, מתישהו, יהיה פה קצת שקט ונוכל להתרכז בדברים החשובים באמת בחיים - מחירים של פנקסים קטנים וחדשים.