הציונות הדתית על פרשת דרכים

הציונות הדתית תציין בעתיד הקרוב מאה שנה לייסודה של תנועת המזרחי ושמונים שנה לייסודו של הפועל המזרחי. שתי התנועות נולדו בין פורים לפסח, בימים בהם אנו מספרים על הניסים של הימים ההם ועיננו נשואות גם לתמורות של הזמן הזה.
לפניננו שני אירועים חשובים בדברי ימיה של התנועה הציונית דתית. תנועת המזרחי הניפה את הדגל של ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל ואילו הפועל המזרחי חיבר בין תורה לעבודה בסדיבור אחד. בכוללם יחד שתי התנועות העלו בראש סולם העדיפות את האתגר בין בניין הארץ על יסודות התורה המייחדת את עם ישראל מכל גויי הארצות.
הפועל המזרחי מראשית דרכו השתדל להוכיח שניתן לבנות מדינה יהודית על יסודות מודרניים של המאה העשרים. הקדים לעשות בתחום זה הקיבוץ הדתי שהפך את הקבוצות ל"מדינות תורה" בזעיר אפין. בכך ביקש להוכיח לעיני כולם שאין כל סתירה בין התורה שהיא עתיקת יומין לבין האתגר לבנות מדינה יהודית מודרנית בעידן החדש.
לא כולם קיבלו את משנתם הרוחנית של ראשי המזרחי והפועל המזרחי. רבים דחו אותה על הסף, בתוכם המחנה החרדי - האגודאי. אך אין להתעלם מהעובדה שגם המתנגדים למדינת התורה בדרך כלל התייחסו בכבוד לחלוצים הדתיים שבפועל כפם הוכיחו שניתן לחבור יחדיו בין תורה לעבודה, בלא להזדקק ל"גוי של שבת" כדי לקיים חיים דתיים שלמים.
המזרחי והפועל המזרחי, כל אחד מהם במישור הייחודי שבחר להתמקד בו, לא חסך מאמצים ואמצעים כדי להפוך את החזון למציאות. לא הייתה זאת דרך קלה, למרות העובדה שכלפי פנים, בקרב חברי התנועה, נרשם הד חיובי מאוד לתקומתו של המחנה הציוני הדתי, שראשיתו בייסודה של תנועת המזרחי אשר הקדישה את עיקר תשומת הלב לענייני חינוך בארץ ישראל מחד, ולפעילות רעיונית בארצות הגולה מאידך. כעבור עשרים שנה הופיע בנוף הציוני דתי - הפועל המזרחי. הוא התמקד בעיקר בעשייה, כיאה לתנועה הנושאת את חזון ההגשמה בחיי היום יום שלה.
"עבודה ויגיעת כפים הם משאיפות היהדות" - אמר האדמו"ר החלוץ, הרב ישעיהו שפירא ז"ל בבואו להגדיר את ייחודה של תנועת העבודה הדתית. לדבריו "מלבד ערך העבודה בתור תיקום העולם, רואה היהדות בעבודה אפשרות לחיות חיי צדק שלמים, תוך הסתפקות במועט, בניגוד לרוגז ולדאגה הצפויים לו לאדם מן הרדיפה אחרי השפע והמותרות".

הסיסמה שנחקקה על דגלו של הפועל המזרחי הייתה שאולה מהמקורות "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". היא התייחסה לפן הסוציאלי של התנועה. מבחינה זו לא היה הבדל משמעותי בין משנת תורה ועבודה לבין משנתם של הארגונים הסוציאליסטיים שהציבו את הרגש על העבודה, בהבדל אחד, שהפועל המזרחי חיבר יחדיו בין תורה ועבודה.
"השיבה לחיים פרודוקטיביים היא אחד היסודות של תחיית העם ויצאתו מחיי גולה לחיי עם היושב על אדמתו" אמר ר' שמואל חיים לנדוי ז"ל, הנמנה עם האבות האידאולוגיים של תנועת העבודה הדתית לאומית. לדבריו, "כבר לפני אלפי שנים גילו לנו חז"ל את הסוד הנפלא : 'ששת ימים תעבוד' זו מצוות עשה כי 'ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש'
לאור האמור, דעת המייסדים והבונים היתה נתונה ליישום מחדש של חיי תורה ועבודה בארץ ישראל הנבנית בשלישית לקראת תקומתה מחדש כמדינת היהודים והיהדות. כזכור, עד לתקומתה מחדש של מדינת ישראל, בשנת תש"ח, כל אחת מהתנועות הציוניות, לרבות המחנה הציוני דתי, הלכה בדרכה היא, תוך הבלטת הדגל הייחודי שלה.
עם תקומת המדינה נרשם המפנה, תחילה בקול דממה דקה, אך במרוצת השנים בקול רעש גדול אשר קבע שהחיים המדיניים מחייבים גישה חדשה הנשענת על יסודות ממלכתיים משוחררים מדוקטרינות מפלגתיות צרות אופק אמנם לא ביום אחד ניתן היה לחולל את המפנה. דור המייסדים של התנועות החלוציות לא השלים עם דוקטרינה חדשה זו. הוא המשיך ללכת בדרך משלו, אך במרוצת השנים הוא נקלע למצב של "הולך ופוחת" כשבסופו של דבר גבר הדגש הממלכתי על ההדגשים הרעיוניים של התנועות הסוציאליסטיות והקיבוציות.
המיפנה העיקרי נרשם אחרי מלחמת ששת הימים. הניצחון הגדול בשדה הקרב הסיט לקרן זוית את החזון. את מקומו תפסה הסיסמה הנפוצה של "כוחי ועוצם ידי". במקביל, החלוציות החלה לאבד את זוהרה וכתוצאה מכך אף היא ירדה מגדולתה. במקביל, התנועות הפוליטיות הרעיוניות אף הן החלפיו צורה, למרות שכלפי חוץ הקפידו לשמור מכל משמר על תעודת הזהות המקורית. בהזדמנות זו מן הראוי להפנות את תשומת הלב לעובדה שתהליך זה חפף במידה מסויימת את השינויים והתמורות שנרשמו בעת ובעונה אחת בזירה הבינלאומית ובמרוצת השנים עלתה על הפרק השאלה הקרדינלית : התנועות הסוציאלסטיות לאן ? שאלה זו אף מופנית עתה במלוא חריפותה לעברם של ראשי ממשלה סוציאליסטיים באנגליה, בצרפת ובגרמניה.
אין תשובה אחידה על שאלה זו. חלק מהמנהיגים של התנועות הסוציאליסטיות בעולם אינו מוכן להכיר בעובדה שמשנתם של האבות המייסדים פשטה צורה. היא אינה עולה עוד בקנה אחד עם משנתם של אנשי חזון שנשאו ברמה את הדגל של שוויון בין עמלים וחלוקה צודקת של המשאבים הלאומיים בין כלל ציבור העמלים וכו'.
משה אונא ז"ל, מראשי הקיבוץ הדתי, ביקש להבדיל בין המשבר הפוקד את התנועות הסוציאליסטיות בעולם לבין תנועת תורה ועבודה. "זוהי תורת החיים הנצחיים של ישראל ושאיפת כל הדורות המתגשמת בחזון שהגו נביאי ישראל. לא הרי היהדות בהשקפת עולמה הסוציאליסטית כהרי התורות האחרות הרואות את גאולת החברה רק בשינויים במשטר החברתי. לא כן היהדות העולה שלבים שלבים בסולם הצדק החברתי … ביצירת החברה החדשה רואה רעיון תורה ועבודה את הגאולה האישית, את הכשרון להשלמת היצירה הלאומית והאנושית בעתיד".
חזונו הגדול של משה אונא ז"ל אף הוא מתנפץ אט אט על אבני המציאות. גם בתנועה הקיבוצית הדתית, אנו עדים עתה ללא מעט סטיות מהדרך המקורית אותה התוו האבות המייסדים כדגם בזעיר אפין של מדינת התורה שקום תקום בבוא היום ועד אז נחכה לו כי יבוא.

קשה לקבוע מה גרם להתנפצות הרעיונית בתנועות הסוציאליסטיות בעולם, אך שבעתיים קשה להסביר את המשבר הפוקד את המחנה הציוני דתי בשנים האחרונות. מצד אחד אנו עדים לעליה מתמדת במספרם של שומרי תורה ומצוות. הם בולטים לעין לא רק בבתי הכנסת ובתי המדרשות, תפגשו את "הכיפות הסרוגות" ברשות הרבים, בכל ענפי החיים במדינה, בצבא, בישיבות ההסדר המשלבות בין לימוד תורה לבין אומנות המלחמה, ברפואה, בהנדסה, בחינוך, במדעים מדוייקים, בהיי-טק וכו'. אך מצד אחר, משום מה רובם לא מצאו נתיבים לתנועת תורה ועבודה. הם אף אינם מקדישים תשומת לב יתירה לחזון הציוני דתי לבנות את מדינת ישראל על יסודות היהדות, כפי שחזו זאת האבות המייסדים של תנועת המזרחי והפועל המזרחי.
דב רוזן ז"ל שנמנה עם הפובליציסטים ברוכי העט והכשרון של הציונות הדתית, התייחס לסוגיה זו במסה מקיפה בספר הציונות הדתית, לפני כחצי יובל שנים, בו הוא תולה את המשבר ב"מיזוג יצר טישטוש רעיוני. וכלל נקוט בידינו, תנועה ששורר בה טשטוש רעיוני מאבדת בשדה האידאולוגיה וסר ממנה קיסמה החינוכי".
וככל שהעמיק הטישטוש הרעיוני במחנה הציוני דתי אנו עדים לירידה כמעט מתמדת בכוחה האלקטוראלי של תנועה זו. זאת עובדה, אם כי אין להתעלם מתופעות לוואי נוספות שאף שהן גרמו להורדת קרנה של הציונות בכלל ובתוך זה של המחנה הציוני דתי במיוחד. מסתבר שלא כולם היטו אוזן קשבת לדברי אבות במייסדים אשר הורו לנו ש"הפועל המזרחי לא סלל את דרך המחשבה של תורה ועבודה מבראשית, ניצני ראשית של מחשבה זו נראו עוד בתחילת הפעילות הציונית הדתית, לפני תקומתה של התנועה הציונית, בתקופת הרבנים קלישר, גוטמכר, אלקלעי וחבריהם שהורו לנו את הדרך שנלך בה, תוך שימת הדגש על העבודה המקפלת בחובה את היסודות של הצדק החברתי לאור חזונם של נשיאי ישראל" (ישעיהו ברנשטיין ז"ל, באחד ממאמריו ב"מן היסוד" הקובץ הרעיוני של תנועת תורה ועבודה).
בשנים האחרונות המעש גבר על החזון. לא זו בלבד שרבים, רבים מאוד, אינם מקדישים עוד את תשומת הלב בדרושה לו"ו החיבור המקשרת בין תורה ועבודה, לא אחת הם אף אינם מקדישים תשומת לב ראויה בכל הקשור בחיי עבודה לאור התורה. כתוצאה מכך נטשטשו הגבולות ואט אט הולך ונעלם מנוף החיים במדינה החזון שחבר יחדיו בין תורה ועבודה.
יש הנוהגים להתנחם מתוך עיון במקורות קדומים. הם טוענים שאנו חיים בעידן בו גלגל האירועים מתגלגל ולכאורה מתרחק מהמקור, אך בסופו של דבר חוזר לדרך שיצא ממנה. לדבריהם אנו עדים עתה לתהליך של שיבה למקורות, לא רק בקרב היהודים, גם אצל עמי נכר בולטת לעין תופעה זו, כך שביום מן הימים נהיה עדים להתחדשות החזון של "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", כלשונו של הנביא בספר מלאכי ג'.
זאת תקווה לעתיד לבוא. בינתיים עלינו להשקיף על המציאות בעיניים פקוחות ולראותה כפי שהיא משתקפת במראה היומיומי. וזו, כאמור, אינה מעודדת. היא מצביעה על משבר ערכים, מן החמורים ביותר, שידענו עד כה בתנועת התחיה הדתית לאומית. היא רשמה ירידה תלולה במערכות הבחירות משתיים-עשרה מנדטים בשנות השיא שלה לארבעה- חמישה מנדטים עם ירידתה מגדולתה.

המשבר שאנו עדים לו מחייב לא רק מבט נוגה לעבר האירועים הפוקדים אותנו בימים אלה, הוא אף מצווה על היערכות חדשה, כדי להחזיר עטרה ליושנה.
המשימה אינה קלה, חרף העובדה שהחזון הציוני דתי נשען על ברכיהם של אבות התורה והחוכמה היהודית שחלקם קדמו לתקומתה של התנועה הציונית העולמית. בולט בניהם הנציב מוולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל. הוא דרש על הפסוק בספר ויקרא "ואתם תהיו לי לעם" - אפילו בענייני מדינה הנהוגים בעם תהיו לשמי. בכל הנהגה מדינית תחקרו אם היא על פי רצון הקב"ה"
לא אחת מקוצר רוח הנובע מטרדות הימים חדלו להקדיש תשומת לב למשנת הראשונים. התוצאה היא שגם בתוך הבית הציוני דתי הולך ונעלם החזון. לרוב הוא נכבש ע"י המעש - המעשיות המכתיבה את סדרי החיים של הדור הצעיר.
הדור הדתי המעיר שמצד אחד ניתן להתברך בו עם השתלבותו המופלאה בחיי היום יום של המדינה, מצד אחר אין להתעלם מהנתק ההולך ומעמיק בינו לבין משנתם של אבות הציונות הדתית שהורו לנו, כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל בברכתו להפועל המזרחי לרגל מחצית היובל להיווסדו : "להעלות את לבת הקודש של אור התורה ונר מצווה על המחנה הציוני דתי".
האור הציוני דתי המקורי, כפי שחזוהו האבות המייסדים נגנז. יש אומרים שהוא כבה אי שם בדרך בעקבות התמורות הארגוניות והאחרות שנרשמו בסדר יומה של הציונות הדתית. וככל שגבר הטשטוש הרעיוני, אין פלא שהולכת ונחלשת הזיקה התנועתית בקרב בדור החדש שקם לתחיה, לבין התנועה הציונית דתית שמאחוריה הישגים מופלאים המחכים לתחיה מחודשת.
בימים אלה בהם אנו מתקרבים לשנת המאה ליסודה של תנועת המזרחי ולשנת הגבורות ליסודו של הפועל המזרחי זה הזמן לעריכת חשבון נפש אמיתי, כדי להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. אנו מצווים לפעול בכוחות משותפים לחידוש ימינו כקדם, לאור חזונם הגדול של האבות המייסדים. ויהיו נא לנגד עינינו דבריו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, מהאבות הרוחניים של הציונות הדתית, אשר הורה לנו בספרו "איש ההלכה" ש"לא ההנהגה הפוליטית, אלא התגשמות רעיונות הצדק מהווה את עמוד האש של איש מישראל… אין פולחן דתי מועיל כלום, אם דיני הצדק ועקרונותיו מתחללים ונדרסים ברגל גאווה… משאת נפשו של איש ההלכה היא תיקון העולם במלכות החסד והצדק כפי שמורה לנו תורת ישראל".
ואין ימים מתאימים יותר מימי הפסח - ימי הגאולה והפדות - כדי להקדיש קצת יותר תשומת לב למשנתם של הראשונים שהורו לנו את הדרך ללכת בה, כציונים דתיים. וכבר למדנו מפי רבי סעדיה גאון : "אין אומתינו אומה אלא בתורותיה", זו שבכתב וזו שבעל פה. ובהקשר זה מן הראוי להפנות תשומת לב מיוחדת לדברים שהשמיע לפני כיובל שנים הרב יהודה לייב הכהן מימון (פישמן) ז"ל בסוגיה זו. לדבריו "התורה כוללת שלושה סוגים של מצוות ולא שתיים כאשר מרגלא בפומי דאינשא ואלו הן : מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין היחיד לאומה, בין ישראל הפרטי לבין ישראל הכללי". וזאת התורה הציונית דתית כולה על רגל אחת.