גלובליזציה ואתיקה: פרספקטיבה יהודית

שורות אלו נכתבות מנקודת מבטו של מי שעדיין מאמין באידיאל של תורה ועבודה. אידיאל זה היה בנוי על רעיון ההתגברות על צמצומה של ההלכה והחזרתה למלוא משמעותה, למימדים הנבואיים שלה. פירוש הדבר שיש לנו עניין בתיקון עולם, בסדר הפוליטי, החברתי והכלכלי של האנושות בכלל, ושל מדינת ישראל בפרט. זכור לנו אולי, ימיה הקלאסיים של תורה ועבודה, כשעוד האמנו בייעוד היהודי והאנושי להביא לתיקון העולם.
באותם הימים ניטש ויכוח קלאסי האם יש ליהדות משהו ייחודי לומר על המשטר הכלכלי והפוליטי. את התפתחות הגישה הזאת ניתן לראות בעליל בהגותו של ישעיהו לייבוביץ'. נדמה לי שלא אטעה אם אקבע שבתקופה הראשונה שלו חושב הוא שתיקון העולם הוא חלק אינטגרלי של היהדות. בשלב השני, מצטמצמת היהדות לד' אמות של הלכה, ומבטאת את עבודת ה' האמיתית, תורה לשמה. לצמצום זה, מתווסף בשלב כלשהו, התודעה שהיהדות תהיה לעד עמדה של אופוזיציה וניגוד, וממילא נמצאת היא בניכור לכל עמדה פוליטית, חברתית וכלכלית.
זהו מהלך שכמותו מצאנו פעמים שונות בתולדות הפילוסופיה בכלל ובמחשבת ישראל בפרט. דורה הראשון של אסכולה פילוסופית מסוימת שואפת לתיקון העולם, הדור השני נסוג לחוגו של היחיד, עד כדי חיפוש מחסה במיסטיקה. הבדל מעין זה היה קיים בין הרמב"ם שהאמין בחשיבותה של הפוליטיקה לבין ממשיכיו המאוחרים שפיתחו גישות אינדיבידואליסטיות. כיוצא בכך, מצאנו בחסידות אשכנז, ואף בתנועת המוסר. תהליך זה הוא תוצאת הייאוש מהחזון שאינו יכול להתממש. או אז מתפרט תיקון העולם לפרוטות, השינוי החברתי והכלכלי מצטמצם למצוות צדקה. אלא, שהייאוש ועזבן חלום תיקון העולם מנוגד לשרשיה של היהדות. ובגין כך, עלינו להעלות חזון זה שוב ושוב, למרות שייתכן ואין בידינו כלים לממשו. ואם לא המעשה, מצוות התוכחה והמחאה מחייבות אותנו. התשובה מצויה קודם כל בביקורת הסדר החברתי והמציאות הטרגית שהוא גורם.
המציאות הנוכחית מחייבת אותנו להתייחס למימד הגלובליזציה. האם ניתן לדבר על האתיקה בעידן הגלובליזציה, או שמא, וכך נראים לי הדברים, יש לדבר על האתיקה של הגלובליזציה עצמה? אכן, כפי שאנסה להראות, הבעיה תלויה בכך שיש מערכות כלכליות שבאופן עקרוני אינן צודקות וכל פתרון בהן יהיה בלתי משמעותי. הצדקה יורשת את הצדק, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ואף ירבה.
יכולים היינו לשאול את שאלת הצדקה בעידן זה, שאלתו של היחיד ושאלתו של הכלל.
א מגדל בבל
למדנו בספר בראשית על שני עונשים שהוטלו על האנושות: העבודה והלאומיות. לכאורה היותם עונש מצביע על כך ששתי תופעות אלו הן קללות, וממילא תופעות שליליות. אולם, כבר לימדנו ר' שמשון רפאל הירש, שעונשיו של הקב"ה הם עונשים מחנכים. כל כמה שלא הגענו לעידן הגאולה, קללות אלו בונות את האדם. העבודה עשויה להיהפך לתרפיה והלאומיות להזדמנות לפיתוח ויצירה ייחודיים התורמים לכל האנושות.
כפי שאנסה להראות, הגלובליזציה פוגמת בשתי ה"קללות" הללו. אלא שכאמור קללת הקב"ה ברכה היא, ולהיפך "ברכת" האדם לפעמים קללה היא. לכאורה הגלובליזציה מתקנת ומביאה ברכה. רק לכאורה, היא בונה, ובניינה אינו אלא סתירה, וקודם כל סתירת הלאומיות. וזאת, בעולם שטרם נגאל.
במבט ראשון יש אולי ברכה בסתירת והרס הלאומיות. הלוא בגללה הפכה ההסטוריה המודרנית לרצף של קונפליקטים עקובים מדם, הלוא הקולוניאליזם היתה התוצאה הישירה של האגואיזם הקולקטיבי הזה. חטאיה של הלאומיות חשופים לעין כל. אך משפט זה כנגד הלאומיות, עיוור הוא לראות את חשיבותה המרכזית במניעת בניינו של מגדל בבל, והגלובליזציה אינה אלא נסיון מחודש לבנות המגדל.
מגדל בבל מייצג את סכנת הופעתה של האימפריה העולמית. רבינו נסים גירונדי (הר"ן) ביטא פירוש זה בדרשותיו (הדרוש הראשון):
... אברהם, קרה לו מה שקרה עם נמרוד עד שהוצרך לעזוב ארצו וללכת אל ארץ אחרת, ואין ספק כי אותם הצדיקים אשר היו יחידים בדורות ההם היה להם חלוק האומות והממשלות לטוב ולתועלת, כי כאשר תצר להם האומה באיזה מלכות, ישוטטו אל ארץ אחרת שיוכלו שם לעבוד הש"י כרצונם, כאשר קרה לנו בגלותנו היום, כי כאשר נתחדש שמד בארץ ישמעאל ינוסו פליטיהם אל ארץ אחרת, ומשם לישמעאל, וזה אצלנו מחיה מעט בעת צרותינו ועבדותנו:
דבר זה קשור עם עקרון פילוסופי כללי:
... כי אין ספק שבהכפל הפרטים המסכימים לתכונה אחת, אם פחיתות אם מעלה, תכפל ותתחזק התכונה ההיא, ומפני זה הזהירונו רז"ל על השתדלות קנית החברה באמרם וקנה לך חבר, והוא שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו "טובים השנים מן האחד גו' כי אם יפולו גו' גם אם ישכבו גו'", רצה בזה כי השותפות והחברה דבר מועיל הן שישתדל האדם בתועלת חברו, או לא ישתדל, אחר היות שתוף החברה ביניהם אי אפשר מבלתי תועלת ... וראוי שיהיה זה גם כן בדברים הגרועים והחסרים, שתתחזק התכונה הרעה ההיא בהכפלם וקורבתם . וזה אמת גמור. אבל על צד אחד מיוחד, והוא, שיהיה החסרון ההוא דבר אחד מסכים בכלם, כי על צד המשל, אם תמצא באחד תכונת הכילות, והיא תכונה רעה, בהצטרף אליו אחר בעל אותה תכונה רעה בעצמה, תכפל ותחזק התכונה ההיא לרוע. אמנם, אם יהיה קבוץ אחד מאנשים יש להם בעצמם פחיתות הכילות, ואנשים יש להם בעצמם פחיתות פיזור ממון, פעולות זה המורכב בכללו, יהיה יותר שלימות מפעולות פרט אחד מפרטיו... ומפני זה אמרו בסנהדרין: כנוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם, פזור לרשעים טוב להם וטוב לעולם, והוא מצד שהם מסכימים על תכונות רעות אשר בהתקבצם התחזק התכונה ההיא, ובהתפזרם תחלש ותחסר...
וזה היה ענין דור הפלגה ועונשם, שהניחו אותנו המפרשים בה באפלה, עד שכמעט נגששה כעורים קיר, כי אלו האנשים מה עשו, מה פשעם ומה חטאתם אם רצו להיות כאיש אחד חברים, הלא היה ראוי להיות להם בזה שכר טוב בעמלם , כי ראינו הכתובים כלם מישרים אל זה הדרך, עד שאמרו אפילו עובדי ע"ז כל זמן שהשלום ביניהם אין מדת הדין מתוחה כנגדם... כי מפשט הפרשה נראה כי לא היה עונשם על מה שעשו כבר, אבל על מה שהיה אפשר שימשך ממעשיהם, והוא אמרו: הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם וגו'... וכל זה נמשך ונוסד על השורש שאמרנו, כי חברת הרשעים ואסיפתם דבר מזיק, הן בעת השתדלם בפעולת רעתם, או לא ישתדלו בה, כאשר חברת הטובים דבר מועיל... וזה היה ענין דור הפלגה.
הר"ן משתמש במטפורה חימית כדי להסביר את חשיבותו של חיבור הדברים המתנגדים:
... להיות המורכבים כלם הבל ובלתי בעלי קיום, בהיותם מקובצים ומורכבים מפרטים מסכימים על זה החסרון בעצמו אבל לא תמשך זאת הגזרה, עד שיתחייב ממנה שכל החסרונות שהם בפשוטים, ימצאו במורכבים, אבל יתחייב שהחסרונות המתנגדות בפשוטים ימזגו ויוכללו לשלמות, ומעלה במורכב המקובץ מהם, וזה מעלת המקובץ בפרטים, כי שלמות הפרטים נמצאות בכלל, ואיזה חסרון שיהיה בפרטים לא ימצא בכלל, אבל אפשר שחסרון אחד מן הפרטים יוצא מהשלמיות שביתר הפרטים מן הכח אל הפועל:
כל מוצר חימי מהווה אחדות מסויימת בין אלמנטים בעלי מגבלויות שונות, והתרכובת עולה עליהן. הר"ן יכול היה להשתמש במושג הסגסוגת שניתן לייצר על בסיס מתכות מעורבבות עם מתכות אחרות או עם אל-מתכות, כשעל ידי הערבוב נוצרים תוצרים בעלי תכונות מיוחדות. אולם, יש באחדות זאת, ב'קיבוץ' זה, סכנה. העולם היה נראה גרוע יותר אילו הרומאים, אטילה, מוחמד, ג'ינג'יס חאן או נפוליאון היו מצליחים לבצע את זממם לכבוש את העולם כולו. מבחינה פוליטית הסכנה מובנת מאליה. נוכל להבין את המקבילה הכלכלית של סכנה זאת. מינים רבים יכולים להתקיים כי הם מוצאים לעצם גומחה, נישה אקולוגית, בה הם יכולים למצוא את מחייתם. זהו עולם אקולוגי שלם, שלמרות הקשרים עם העולם שמעבר לו, נשאר במידה רבה עצמאי. הגלובליזציה היא הרס האקולוגיה התרבותית אך לא אדבר על זה כך. אנו מדברים עתה על האקולוגיה הכלכלית. קיומן של גומחות בהן הפרט והמין נלחמים את מלחמת הקיום שלהם בתוך משכן מוגבל ומצומצם האופף אותו, ולאו דווקא כפרטים כנגד כל העולם.
הגלובליזציה פירושה הרס הגומחות הללו. בעלי החיים חייבים עתה להתמודד התמודדות ללא גבולות, ולכאורה לפתח תכונה אחת לפיה הם יהיו מסוגלים לנצח את כל העולם כולו. המסקנה נראית לי ברורה מאליה. הגומחות הללו תהרסנה ובעלי החיים ימותו. בעולם הכלכלי, הכלכלות תהרסנה, ובני אדם יחיו בעוני, בקלון, או ישועבדו בצורה מחפירה וקריטית.
הרס הגומחות פירושו שעם המוצרים שלנו, אנו חייבים להתחרות בעולם ללא גבולות. ערך המוצר שלי ייקבע לפי קנה מידה בינלאומית. המסקנה תהיה כמובן, שערך המוצר יקבע על ידי המתחרה הזול ביותר. אולם כאן המלכודת הראשונה. ניתן להשוות את מחירי מוצרי הגלם, הקרקע וכו'. אולם כיצד להשוות את העבודה? אילו המדדים האנושיים היו שווים בכל חברה, הדבר היה אפשרי. אולם אנו פועלים בעולם ללא גבולות, בהן יש חברות הבנויות על עבודת פועלים העובדים בשכר רעב, או אף עבדים, או מעין עבדים, קטינות וקטינים, או אסירים פליליים או פוליטיים. הדבר משנה לחלוטין את הכלכלה העולמית. הופעתם של מוצרים זולים, ונניח שהם טובים ותקינים, בנויה על שעבוד אנשים. אך, אף אם נבטל את העבדות לסוגיה, הגלובליזציה בהיה בנויה עד לעתיד אוטופי בלתי נראה לעין, על הבדלי רמות חיים ומשטר חיים, הקיימים בין חברות שונות. כמו הספוקלנטים המשחקים עם הבדלי שער בין מטבעות שונים, משחקת הגלובליזציה על הבדלי שער העבודה בחברות שונות, ובעצם על הבדלים בערך החיים. אלא שהבדלים אלה, שלא כשערי המטבעות, אינם יכולים להשתנות במהירות השדרים האלקטרוניים העוברים ממחשב למחשב. לפנינו פרק חדש בשעבוד האדם. שלבי השחרור השונים, בחלקם לא היו אלא המרת צורה אחת של שעבוד בצורה אחרת, לפעמים אף קשה יותר. לכך התכוון הראי"ה קוק באגרותיו כשדיבר על העבדות הטבעית. העבדות הטבעית יותר גרועה מהחוקית, מפני שבה אין האדון "משקיע" בגוף העבד, אלא אך ורק בעבודתו, ולפיכך אינו אחראי לו, וממילא אין אובדנו משמעותי עבוריו. תמיד יוכל הוא למצוא עבד אחר. בגלובליזציה הגענו לשלב נוסף בשעבוד טבעי זה. פועלי עירנו מוגנים על פי החוקים הסוציאליים. אנו אחראים להם ולחייהם. לגבי פועלי המדינות הרחוקות אין אנו אחראים כלל, המדינות האחרות חייבות באחריותם. אלא, שבינתיים יכולים אנו להשתמש בעבודתם, שהרי מאמצנו תורם לרווחתו של העולם כולו.
הפירטיות הכלכלית ניצלה את הלאומיות פעמיים. היא המציאה את 'מקלטי המס'. בגלובליזציה היא הוסיפה להם את 'מקלטי המוסר'.
ב
אנו חיים אכן בחטא. בצק הלחם שאנו אוכלים נילוש ביזע, בדמעות ולפעמים אף בדם של בני חברות אחרות. זהו חטא שהשמאל הכלכלי רואה בכאב רב. אלא, שבצורה פרדוכסלית העלתה הגלובליזציה ביקורת מימין ומשמאל. השמאל מעלה את צעקתו על החטא, השימוש באותם "עבדים טבעיים". הימין מרגיש את העונש, את האבטלה במדינה הקונה את המוצרים הזולים. פועלי עירנו הופכים לעניי עירנו. הפעם חטא ועונשו כרוכים יחדיו.
נעבוד אכן עתה אל המבט מימין. נתאר לעצמנו מדינה הנכנעת ללחץ הליברליזציה, לחץ של הבנק העולמי או של נביאיו המומחים עושי דברו. המדינה פותחת את שעריה באופן בלתי מוגבל לתוצרת חוץ, כתוצאה מכך תהרס הכלכלה הפנימית. לכאורה זהו תהליך זמני שבסיומו ייוולד שיווי משקל חדש בו תפותח תעשייה וייצור שיוכלו להתחרות בשוק העולמי. אינני חושב ששיווי משקל כזה ייוולד בהכרח. וזאת, אם הייצור הגלובלי מתבסס על עבודה הנעשית בארצות בהן שכר העובדים הוא מבוטל, כפונקציה של רמת החיים הירודה בה הם חיים? אך אף אם התעשיה תתפתח, שיווי המשקל ייווצר על חשבון אבטלה נכרת. כך הגענו לברכה שבקללה השנייה בראשית ימיה של האנושות, קללת העבודה. אף אם לא יהיה עוני, והמדינה תדאג לצרכיהם הבסיסיים של כל תושביה במענקי אבטלה, כמה אמת יש ברעיון הקבלי המלמד שיש משהו מאוד אנטי-הומני ב'אכלי נהמא בכיסופא', באכילת חינם של לחם חסד. כדברי אחד מאינספור הנוסחים המצויים בספרות הקבלה (שיח יצחק ח"א, דרוש לשבת תרומה): "שלזה היה תכלית הבריאה, כדי שיקבלו בני אדם שכרם חלף עבודתם בדין ומשפט ולא מתנת חינם בבחינת נהמא דכיסופא כנבראי מעלה, וזה היה מצד חסדו וצדקתו ית' שרצה להיטיב לברואיו. וז"ש (משלי ח, כ), "בארח צדקה אהלך" אבל צדקה זו יהא בתוך נתיבות המשפט, ר"ל בדין ולא מתנת חינם". בגן עדן היה ייעודו של האדם היה "לעבדה ולשמרה". החטא מעוות את העמל ואת פרותיו, אולם העבודה עצמה היא ברכה. והנה התוצאה הגדולה של הגלובליזציה היא לא עוני, לכל הפחות אבטלה שיש עמה קלון.
ניתן לשאול כמובן מה האלטרנטיבה? האם היא מצויה בהמצאת עבודות מלאכותיות, במאבק נגד הקדמה? אולי. אך נדמה לי שאין בדבר הכרח. הרבה מהבעיות נולדות בגלל הרס הגומחות שנגרם מהגלובליזציה. נוכל להבין הרס זה אם נשקיף למציאות במשפחה. המשפחה כפי שאנו מכירים אותה חיה במידה זו או אחרת בשיתוף כלכלי. שני דברים, שנים שהם אחד, יכולים להרוס שיתוף זה. אם נפרוץ את גדרות המשפחה, או אם נדרוש תשלום על כל פעולה שכל אחד מבני המשפחה עושים. המשפחה תאבד את משמעותה ומהותה, ורמת החיים שלה תרד פלאים. יכולנו להביא כדוגמה נאה גם את הקיבוץ הקלאסי שאיננו עוד, שהיווה יחידה בה ניתן היה לעמוד במשימות חשובות ואף להעלות את רמת החיים מעבר למה שיכול היה להיות מקובל בסביבה. אך למה להעיר מתרדמתם ישיני עפר.
למצב כזה סוחבת אותנו הגלובליזציה, בייחוד כשבדרך זו או אחרת, המטבע הופכת אוניברסלית, תהליך המתרחש בצורה חלקית כבר היום לנגד עינינו. כוח התחרות של אירופה נגד הכלכלות החזקות האחרות תעלה. אולם, אין לי ספק שזה יתרחש על חשבון המדינות הנחשלות שבה. כמותו של המטבע קובעת את הפעילות הכלכלית, והדבר ישתקף בתוצאות. אירופה תשלם על כך את המחיר, והעתיד ישפוט. לדעתי הפתרון יכול להמצא בקיומן של שתי מטבעות, אחת מהן מקומית בנוסף לכללית. הדבר היה קיים בצורות שונות אף במסגרת המדינית הקלאסית, אין הוא בגדר אבסורד, ונדמה לי שהוא יכול הפתרון היחידי לשאלות המטרידות אותנו. אולם כדי להבין את המימד הנוסף של הבעיות נצטרך לעשות הבחנה נוספת, שמקורותיה פילוסופיים.
ג
ההגות היהודית הקלאסית קיבלה את אחת ההבחנות היסודיות של אריסטו, המבחינה בין שלוש פעילויות אנושיות שונות, כדי לכנותם אשתמש במילים לועזיות: התיאורטי, הפרקטי והפרודוקטיבי. בשפה הפילוסופית היהודית של ימי הביניים הם העיון, המעשה ומלאכת מחשבת. וכך כותב רבינו יצחק עראמה ב'עקדת יצחק' (שער ח) כשהוא מפרש על ידי כך את שני הפסוקים הראשונים בתהילים מה: "לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת: רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהיר":ִ
על פי הדברים האלה אומר אני ששלשה אלה חלקי הפעולות אשר הם כל האדם, הם אשר כוונו אליהם המשוררים בכתוב הזה אשר הניחוהו להתחלת זה השיר הנכבד... והנה על הראשון העיוני ... אמר "רחש לבי דבר טוב", ייחוס הדבר אל הלב, ותוארו בטוב, כי שלמותו בעצמו, ולא יוצא ממנו, כמו שהטוב הוא נרצה לעצמו לא לזולתו. ועל החלק השני אמר "אומר אני מעשי למלך", כי בחלק המעשי הזה לפני מלכים יתיצב לסדר לפניהם משא ההנהגה הכוללת הוטלה עליהם וכל הדברים המועילים לחיים. ועל החלק השלישי אמר "לשוני עט סופר מהיר", ואמר זה על כלל האברים הכליים, המזומנים להוציא אל הפועל כל מלאכת מחשבת.
נניח לעת עתה את הצד התיאורטי. כאן נמתחה הבחנה עקרונית וחשובה בין המעשי לבין הפרודוקטיבי. שניהם הם תוצאה של הפעילות האנושית, אלא שהפרודוקטיבי משאיר אחריו מוצר, בעוד שהפרקטי לא. הפרקטי מתבטא בפעילותו גרידא. הכלכלה הגלובלית מחריפה את הקונצפציה המבוססת על מוצרים כשהצד הפרקטי הופך להיות משני, עם אות הקלון שב'שירותים'. תוצר ניתן למכור בכל מקום בעולם, אך טיפול בזקן או במפגר לא. מכאן שהם חסרי משמעות כלכלית. סיעוד החלשים שאינם שייכים לעשירון העליון, הופך למעין צדקה שהחברה מרשה לעצמה להפריש, על פי רוב תוך חריקת שיניים ובכמות מזערית. וזאת על ידי הסתמכות בכוח אדם ממדינות תת-מפותחות. בכל ייצור יש כמובן מרכיב של עבודה. אולם, יש פעילויות הבאות לידי ביטוי אך ורק בהן עצמן. אין הן זוכות לאלמוות כלכלי כמרכיבי מוצרים, ולפיכך הן מאבדות את משמעותן בעולם הגלובליזציה.
המוצר הופך מיצר. אולם הטרגדיה הגדולה שלנו היא שאולי מה שעושה אותנו מאושרים באמת, כפי שהבינו הקדמונים, מצוי דווקא בצד הפרקטי והתיאורטי, ולא במוצרים שאנו יכולים לרכוש. הם יכולים ליצור במה שבתוכה אנו יכולים לחיות, אך לא יותר מזה. החיים נמצאים מעבר מהם.
כמובן שיש יוצאים מן הכלל. אלו הם הגיבורים מעולם, אנשי השם, שפעולתם העיונית או המעשית, מומחיותם המדעית למשל, היא עוברת לסוחר. אולם אלה הם ויהיו המועטים, בעוד שבני-בלי-שם יימקו בעניין. לגבי הכלל, אדרבה ואדרבה. תהליך הגלובליזציה גורם להעצמה של כיוון אחר הקיים זה מכבר, והיא הפיכת בני אדם למוצרים. הסחורה הסקסואלית היתה הדוגמה הבולטת ביותר, אלא שעכשיו היא מושמת בצל בעקבות הסחר באיברים, למשל, של נדונים למוות.
ד
אם נעבור מהמטפורה הביולוגית למטפורה המשפטית, נוכל להבין מימד נוסף של שאלת הגלובליזציה. תמיד היתה לי הרגשה לא נוחה מזה שההלכה היהודית התקשתה לטפל במושג של אישיות משפטית, דוגמת חברת בע"ם. נער הייתי גם זקנתי, ויום אחד ראיתי שיש בסירוב זה מעשה חכמה. ביצירתן של הדמויות המלאכותיות הללו, נחטא חטא פילוסופי של הפיכת האבסטרקטי לקונקרטי, אישיות משפטית לריאלית, תוך תשלום על פי רוב בהפיכת הקונקרטי לאבסטרקטי, האדם הריאלי למושג כלכלי גרידא. זהו חטא, למרות שאי אפשר לעמוד כנגדו. האדם יוצר גולם משפטי ומסתתר מאחוריו. הגלובליזציה יצרה גלמים גדולים יותר, גופים כלכליים רב-לאומיים רבי עוצמה, שנמצאים בין המדינות ומחוצה להן. ואלה הם גלמים, שקמו על יוצריהם. הם נבונים, הם משתמש באנשים שלכאורה הם הדירקטורים שלהם, כבאמצעותם. כמו בספרי המדע הבדיוני הם משרתים את עצמם על ידי בני אנוש, כשמשכורות העתק אינן אלא שוחד על ידו מצליחים הגלמים לתחזק את עצמם ולדאוג להשרדותן והארכת חייהן.
המציאות שלפנינו מתוארת לדעתי באופן מופלא – בהקשר אחר – במה שכתב ר' שמשון רפאל הירש בהסבר לידתה של האלילות. באגרת החמישית של 'אגרות צפון' מתאר לנו רשר"ה את האדם השוכח את ייעודו עלי אדמות, והמסתכל על כל מה שסביבו "בשאיפתו לקנין, להנאה ולגילוי תקפו". כתגובה לכך מקבלים הדברים עצמאות והאדם "הופך מעתה לעבד הנמצאים אשר מידם מדמה הוא לקבל את ברכת הקנין וההנאה וכורע ברך לפני היצורים". לדעתי, זהו גם התהליך שעבר על האדם המודרני. התפתחות הקפיטליזם המאוחר והחיפוש המטורף אחר הריווח יצר את המפלצות העל-לאומיות השונות שמשעבדות אותו ועתידות לשעבד אותו עוד יותר. כשד שבסיפור הקלאסי יצא מן הבקבוק, השתחררו הארגונים האלה משעבודם למדינה ומהבקרה שלה. דבר זה בא לידי ביטוי במאבק כנגד המיסוי במדינות השונות, אך כפי שכבר הצבענו לעיל, אין למפלצת נאמנות לאומית כלל וכלל. המפלצת תגדיר את עצמה כרב-לאומית, והיא תפנה למקום בו ניתן להעסיק אנשים יותר בזול, מבלי לחשוש כלל וכלל בפגיעה במקום בה היא נולדה.
אילו לבני אדם נמכרנו היה בזה משום חצי נחמה. אנו הולכים ונמכרים לארגון שאינו ריאלי, למיתוס, לכורי עכביש וירטואליים שבני אדם משתפי פעולה עבור בצע כסף טווים עבור המפלצות. לכאורה פועלים אותם מנהלים עבור עצמם. לכאורה מעשי השחיתות יוכיחו. אך במעשיהם הם מביאים על כל העולם וגם על עצמם שעבוד. ואם עליהם לא יגיע כוס התרעלה, שיני בנים תקהינה. חברות אינן מתות. ובני האדם שלא יודעים לדאוג לעתיד, משתעבדים לאותן החברות שאינן מתות, בכל פעולה הנוגעת לעתיד שמעבר לאופק.
ה
אנו בונים מכונות ואנו מבינים איך הן פועלות. במידה מסוימת אנו מבינים גם את גוף האדם ובמידה פחותה מכך אף את נפש האדם. הפרדוכס הגדול הוא שבכלכלה המצב שונה לחלוטין. לפנינו מכונה מסובכת מאוד שמשתנה כל פעם, והחברה נתנה לאנשים מסוימים את הזכות ללחוץ בה על כפתוריה השונים, שער הרבית, שער המטבע, אשראי, וכו' וכו'. הכלכלנים מקבלים פרסי נובל על התיאוריות המנסות לנבא ולנחש את מה שעתיד או עלול לקרות כשנלחץ על הכפתורים השונים. המתמטיקה שלהם מופלאה ומדהימה. אך, הבעיה היא שבתוך המכונה הזאת יש אנשים. בחלקם הם נמצאים בקומות הבטוחים לכאורה. אולם רוב בני האדם מצוים עמוק בתוכה ופעמים רבות מדי נמחצים על ידי גלגלי השיניים של המכונה או, גרוע מכך, נופלים לתוך אזור הגריסה שבו. שמיעת צעקתם היא חובה מוסרית יהודית.