בדרך-כלל אני נהנה לראות סרטים, אבל תמיד אחר-כך זה נראה לי אדיוטי, לשבת כמו "בוק" ולבהות במסך שעה וחצי (לפעמים בלי לסגור את הפה).
לעשות סרט זו אמנות, אין ספק. הבמאי יוצר הצגה שמיועדת להוביל אותך, הצופה, יד ביד - כמו מפגר. רק תשב אחורה, תפקח ת'עיניים, ואל תעשה כלום. המוזיקה, התאורה, זוית הצילום והרקע - הכל מתוכנן עד לפרט האחרון, הכל בנוי בקפידה כדי לעורר בי רגשות, להעניק לי חויה, להציג לי עלילה. כל מה שאני נדרש לעשות זה להסתלבט מול המסך.
סתם ככה, בסרטים זה פחות מפריע לי. מה שיותר מציק זה פרסומות. הפרסומות הן רועשות וצעקניות, לפעמים גם נועזות, ויש להן רק מטרה אחת: שתקנה קוקה-קולה. מה שמוזר זה, שכמעט אף פעם לא מסבירים לך בהגיון מה טוב בזה. מנסים לגרום לי לחשוב שמשחת-השיניים שלהם היא הכי טובה, אז הם מראים לי בחורה מחייכת עם שיניים נוצצות וישרות כמו סרגל. זה אמור לשכנע?
אפשר לראות בקלות, שפרסומות מנסות לעורר את הצדדים החייתיים שלנו. אתה רואה חבורה של צעירים נוסעים במהירות מטורפת בב.מ.וו. פתוחה. כולם צורחים וצוחקים, ובסוף מראים לך פחית של ספרייט. אף אחד לא אומר בקול, אבל כל פרסומאי מתחיל יודע, שכשרואים את זה קורה משהו בתת-מודע. בלי לדעת בכלל, אתה קולט שיש קשר (לגמרי לא הגיוני) בין ספרייט ל"לעשות חיים". אותו דבר כשמראים לך גברים שריריים בפרסומת לג'ינס, "פריקים" בפרסומת לפלאפון, ובחורות בפרסומת לכל דבר.
באינטרנט זה כבר ממש מעיק; בכל פינה במסך צועקת כיתובית אחרת למה כדאי לך ללחוץ עליה. "לחץ כאן", "לחץ כאן", "אם תלחץ כאן תקבל..., תראה..., תרוויח...". לפעמים אתה מוצא את עצמך אחרי שיטוט מאתר לאתר, ולא ברור לך איפה אתה ולמה.
הבמאים רוצים שאני אשב ואבהה, הפרסומאים רוצים לגרום לי לקנות דברים בלי לדעת למה, ובאינטרנט ממש מתאמצים לגרום לי להזיז את האצבע. אף אחד לא מתעניין במה שאני רוצה, חושב או יודע. רק תפקיר את עצמך ותיגרר. כצאן לטבח.
כל העולם שסביבנו בנוי באותה צורה. כשילדים הולכים ללונה-פארק, הם מתרגלים להפקיר את עצמם למתקנים המסחררים. לא לחשוב, לא לעצור. משחקי המחשב הנמכרים ביותר הם אלה שלא דורשים כמעט שום מחשבה - סימולטורים של קרבות אויר, מירוצים או קרבות רחוב.
התרבות שלנו לא כוללת משחקים כמו שח, דמקה או מונופול. זה לא שאף אחד לא משחק בהם, אלא שהם לא חלק מהתרבות הכללית. כמה מחבריכם פותרים תשבצים להנאתם? אנחנו מאולפים לנטרל את המחשבות ולהיות פסיביים עד כמה שאפשר. לאף אחד לא אכפת מי אתה, כל מה שנדרש ממך כדי להשתלב בתרבות הוא, להיות הולך-על-שתיים.
אתם יודעים מה אני חושב על אלה שיוצרים את התרבות הזו? אתם יודעים מה אני מרגיש כלפי בימאי הסרטים, הפרסומאים, בעלי הלונה-פארק ומפיקי המונדיאל? אני שונא אותם. פשוט ככה. אני שונא אנשים שמזלזלים בי אישית, ורואים בי לא יותר ממספר שולי באחוזי רייטינג. אני שונא אנשים שכל מה שמעניין אותם זה איך לגרום לי לעשות דברים שלא-מדעת, ושכל ה"תרבות" שלהם מכוונת מהחגורה ומטה.