''הר הבית בידינו?''

אני פוסע בזהירות לקראת ההר
ובתוכי דמומה עצמת המועקה.
אני פוסע ובפי הטעם מר-
טעם של אלפיים שנות שתיקה…
ההר הזה חרב מזה שנים
ולאורך הגלות אחז היטב בציפורניו-
את עומס התקוות, אל מול חורבן האבנים
ואת הכותל האחד במערב..
והוא ידע שיום יבוא אי פעם
וכל בניו ישובו עד אחרון.
והוא נשך את שפתותיו בזעם
ותחת מסגדים אסף חרון…
והוא חיכה להם בתום, בלי שאלות
והוא אהב אותם, כמו אם חובקת בנה.
והוא אסף אליו את הכיסופים והתפילות
בציפיית שנה אחר שנה…
… ופתע מסתערת אש מכל צדדיו
ומתוכה פורצים בניו האבודים.
והם כובשים הכוח, וחושפים בין אבניו
את סוד ההישרדות, של עם היהודים…
… והנה הוא שומע צעדים בסמטאות
ודמעותיו זוכרות היטב את המקדש.
ומול חייל עברי אחד, עיניו רואות
כיצד- פתאום נולד הוא מחדש…
והוא מרגיש את ילדיו הדוהרים
והוא יודע- בשבילם כדאי הכל!
והוא רוצה לומר להם, כל כך הרבה דברים
והוא אינו יכול, אינו יכול…
הוא רק עומד בשקט, עטוף בהבנה
מקשיב כפי שרק יודע הר להאזין.
והוא ניצב לו ככה, כבר שלושים שנה
ומידי יום שומע – את קול המואזין…
והוא ניצב ההר, ועלבונו זועק.
והוא אינו מבין, כיצד בניו-
יכלו להפקירו, פצוע אך שותק
להשאירו כך מאחור עם מסגדיו…
והוא בוכה עכשיו מעומק נשמתו
כמו ילד, שכל אמונו הופר.
והוא יבכה גם מול תחינה לסליחותו
וגם מול כל קולות תקיעת שופר…
כי ההר הזה נושם, והוא יודע
את המרחק והבדידות, משעת פרידה.
אך זו לו פעם ראשונה שהוא נוגע-
בעומק צריבתה של הבגידה…