בקיץ, חם מאד בהודו.
היה היה פעם עורב אחד שמזג האויר החם הצמיא אותו מאד.
הוא עף במשך שעות ארוכות בחיפוש אחר מים להרוות את צמאונו, אך לשווא. לא היה כל מקור מים בסביבה. העורב חש כי אינו יכול לעוף יותר, הוא מותש לגמרי, ואם לא ימצא מים מיד, קרוב לודאי שינפח את נשמתו. בשארית כוחותיו החליט לא להתייאש ולהמשיך לעוף עוד טיפה הלאה. ואכן, מאמציו השתלמו, מתחת לאחד העצים גילה קומקום המשמש להרתחת מים.
גרר עצמו עד לקומקום כדי לראות האם יש בו מים, ולאכזבתו הרבה הסתבר לו כי יש רק מעט מים בקרקעית. ניסה להכניס את מקורו ולהרוות את צמאונו, אך לא הצליח להגיע אל המים.
בייאושו הרב, ובידיעה המוחלטת כי איננו מסוגל לעוף ולו גם עוד מטר אחד נוסף, התיישב ליד הקומקום והמתין למותו. אבל כוח החיות שבו היה חזק יותר! מוחו חישב חישובים ותחבל תחבולות – כיצד להגיע אל המים בקרקעית. לבסוף הבריק בו רעיון. למרות תשישותו הרבה, הוא החליט לאסוף אבנים במקורו, להשליכם אל תוך הקומקום וככה לגרום למפלס המים לעלות, עד שיוכל להגיע אליהם עם מקורו ולשתות. על סף התמוטטות המשיך לסחוב אבן ועוד אבן ולהשליכה פנימה אל הקומקום, עד שבאמת מפלס המים עלה, והוא שתה לרוויה.
גם כשנדמה לנו שכבר הכל אבוד, ואין שום פתרון למצב – במקום להרים ידיים ולהכנע בתבוסתנות, אנחנו צריכים לעשות עוד מאמץ אחד קטן, כי איפה שיש רצון – יש גם דרך!!
(הבעיה אצל כולנו מתחילה כשאנחנו מאבדים את הרצון, את העניין, את האכפתיות.. ונותנים לעצמנו להסחף עם הזרם במקום לקבוע לו את האפיק..)
גם כשנדמה לנו שכבר הכל אבוד, ואין שום פתרון למצב – במקום להרים ידיים ולהכנע בתבוסתנות, אנחנו צריכים לעשות עוד מאמץ אחד קטן, כי איפה שיש רצון – יש גם דרך!!
(הבעיה אצל כולנו מתחילה כשאנחנו מאבדים את הרצון, את העניין, את האכפתיות.. ונותנים לעצמנו להסחף עם הזרם במקום לקבוע לו את האפיק..)