"כל העולם בטיקטוק", מהמשפט הזה הכל מתחיל.
אנחנו נמשכים מאוד 'להיות חלק מהעולם'.
אבל על חשבון מה זה בא?
בשביל זה צריך לחזור אחורה לימי הטלוויזיה הכואבים.
אי שם בשנות ה-90 נפל דבר בישראל:
ערוץ 2 הוקם והביא טלוויזיה מסחרית.
המטרה: לעשות כסף.
קהל היעד: כמה שיותר אנשים.
האמצעי: לתת לבני אנוש בחינם מתנה שקשה לעמוד בפניה;
שיהיה מעניין ומושך כל הזמן.
ההנחה הרווחת היא שאנשים רוצים בחייהם עניין
וקשה להם לוותר על 'משהו מעניין' כשהוא מוענק להם ללא תשלום.
בין השורות: הצופים היה המוצר שנמכר למפרסמים שקיבלו קהל שבוי עם פה פעור.
שלא באשמתם,
רבים נפלו בפח הזה והציבו את הטלוויזיה במרכז הסלון.
תחושת התשלום על המכשיר עצמו - הייתה הסחת דעת
ביחס למה שהוא עשה ברובד העמוק לנשמות תמות ויפות.
הטלוויזיה הציגה בחינם (!) את 'האדום האדום הזה':
החדשות היו דרמטיות, התוכניות שברו שיאי שעשוע,
הילדים נדבקו לתוכניות ייעודיות והספורט היה שם תמיד
כדי לספק אסקפיזם.
בין קטעי התוכניות ריצדו פרסומות בוטות להשלמת האווירה
הזורמת, באופן מוגזם יותר שיצליח גם 'למכור' מוצרים פיזיים.
אט אט התעצב דור הטלוויזיה המסחרית הראשון.
מטבע הדברים, קהל מסורתי\דתי שלכאורה 'התחנך בבתי ספר דתיים'
- מצא את עצמו נמשך הרבה יותר לדמיונות שהוצגו בטלוויזיה בסלון
מאשר לבדיקות בית הספר לגבי קיום מצוות ציצית
ועידודו של אבא לקום לבוא לתפילה בשבת בבקר.
זה היה כואב.
אך בסיפור הזה, קהל הצופים אינו אשם.
אף אחד לא שיער את התוצאות.
(שגם אם לא כולן 'בגלל הטלוויזיה', ברור שחלק ניכר - בגללה).
אנשים פשוט חיו לפי מה שהולך בעולם.
"סך הכל שמנו 'מוצר צריכה בסיסי' בסלון - כדי שיהיה מעניין
במחיר מוזל מאוד - ביחס לשעות העניין".
אפילו מי שהבין את הבעייתיות שבתודעת טלוויזיה
התקשה לעשות עם ההבנה הזאת משהו פרקטי.
"מה, נזרוק ת'טלוויזיה ונסבול משיעמום?!".
אפשר להבין את הטענה.
בשלב מסויים, אנשים כבר לא האמינו שאפשר לחיות בלי טלוויזיה.
ההרגל עשה את שלו והתוצאות המשיכו לדבר עם עצמן.
בעומק סיפור הטלוויזיה של שנות ה-90 שום דבר אינו חדש.
"הלעטני נא מן האדום האדום הזה" -
זאת תנועה טבעית שבמסגרתה מלעיטים מישהו
במשהו מוגזם ומקפיאים את שיקול דעתו לגבי מה שהוא נותן בתמורה.
(את זמנו, פוטנציאל רצונותיו הפנימיים-רוחניים ותודעתו).
'אדום אדום' הוא כל דבר מוגזם (אותיות 'מאוד מאוד').
בולט כצבע אדום מהרגע הראשון.
הוא נראה 'מאוד מאוד' טוב ה'אדום אדום' הזה.
אבל לאיפה זה מושך את הרצונות שלנו?
האם האדום החינמי הזה מחזק אצלנו את מה שאנחנו מאמינים בו
ורוצים להתחבר אליו (ומתקשים) -
או מושך אותנו לכיונים שבעומק הקונספט אין בהם שום אור
וכל מהותם להושיב אותנו על הספה ולשנע את הרצונות שלנו
להתבדרות, רכישת מוצרים ושאיפות שעשועים.
אחרי רגיעה מסויימת בעולם מהלעטה ובליסת 'מה שנותנים',
היה נדמה שהעולם מתקדם לכיוון 'תוכן מותאם אישית'.
"כבר אף אחד לא ממש צופה בערוצים בטלויזיה ואוכל מה שמשדרים",
אמרו הכל. "כל אחד בורר את מה שמעניין אותו".
ואז הגיעה טיק טוק ודומיה שביסודן מבוססות על הלעטת אלגוריתם.
האפליקציה מבקשת ממך ללעוס את מה שהיא נותנת,
ומתחייבת בחוזה לא רשמי 'שיהיה מעניין'.
מזכיר לכם משהו?
כן, זה ממש כמו הטלוויזיה של פעם שהשכיחה מרבים את זכות
הבחירה להיות מי שהם והלעיטה אותם מכל הבא ליד.
אבל היום, למרבה השמחה, אנחנו מודעים יותר.
הבחירה בתוכן כבר לא עומדת
על שאלת 'ראוי לצפייה או לא ראוי לצפייה' (לרוב לא ראוי).
אלא בשאלה חדשה לגמרי:
האם אנחנו בוחרים מראש בתנועת הלעטה או לא.
האם אנחנו 'אוכלים מה שנותנים בחינם',
או שאנחנו נושמים עמוק ובוררים, כל פעם מחדש, את התוכן שלנו.
עושים זאת בקפידה. באופן מדוייק לרצונות הפנימיים שלנו.
כן, אפילו משלמים על ספק תוכן מראש - כדי שיהיה זמין בזמנים שאין
לנו כוח לברור תוכן.
כי - מה לעשות - נולדנו כדי לחזק את מה שאנחנו רוצים להתחבר אליו
בעומק נשמתנו.
אין לנו זמן למלעיטים.
כשמדובר בבני נוער - העניין חשוב עד מאוד.
התוכן החינמי רב ומציף. אין רגע דל.
מאידך, התוכן הייעודי לציבור הדתי נמצא במגמת עלייה.
אחד מספקי התוכן הוא מגזין 'מקום בעולם'.
מאז הוקם (ונערך ע"י חנן בן ארי ואשתו) לפני כ-15 שנים,
המטרה לא הייתה רווח כלכלי לבעלי המניות,
אלא בדיוק ההיפך:
יצירת תוכן שיהווה חלופה למה שהולך 'בחוץ'.
'אנחנו כאן בשבילכם' - במובן הרחב ונטול דביקיות מסחרית.
כן, אנחנו מאמינים שאור קטן דוחה הרבה מן החושך.
רוצים שיהיה טוב לבני הנוער.
שבים התוכן השוצף יהיה להם, לפחות בשבת, משהו להתעניין בו.
קרש אחד בים האדום.
הלוואי שיתחברו אליו ובעקבותיו יתעניינו במה שבאמת טוב להם.
אם גם לכם נמאס מהאדום האדום הזה -
שימו שני שקלים על מנוי למקום בעולם לחודשי הקיץ, לפחות.
(שימו לב: בסוף החודשיים תקבלו ווטאסאפ ותוכלו לבטל את המנוי! אבל למה שתרצו לעשות את זה?).