אצל גרושות ואלמנות הבידוד הוא שלב אחר

עוד מעט שבת אחרי שבוע של לבד.
הלבד זה חלק ממני כבר שנה וחצי, מאז הפרידה.
הבדידות גם.

הלבד עטוף בחברים חדשים וישנים ומשפחה גדולה של אחים, אחיינים, הורים, דודים ובני דודים, שכנים טובים והורים מהגן והבית ספר, שבתוך עומס השיגרה שלהם, זוכרים להציע, להזמין, לקפוץ לבקר, להקפיץ אוכל לפני שבת, לשלוח עוגה מחממת לב, להשאיר פינוק על הדלת, לצאת לדייט חברות מפנק כדי לקטר על הבעל, לקטר על הגרוש או אם את אלמנה על זה שהלב שלו מאבן, איזה חצוף.
לבד ובדידות זה הכוס קפה בבוקר של גרושות ואלמנות.
לכבס ולשטוף כלים, להיות ההסעה של המסגרות והחוגים, החדר אוכל, המסעדה. לתפקד כמתנ"ס בצהרים כשחוזרים מבית ספר, לסכם איתם יום, להיות רופאה לבעיות הלב והבטן או שריטה או כאב שן או אוזן, לעלות על סולם, לפנות זבל, לשלם חשבונות, לוודא שהמשכורת תספיק לכל הגחמות, להחליף נורה, לתקן מה שמתקלקל, להתפלל בשבת עם הגדול בעזרת נשים כי הוא לא מוכן להתפצל.
להיות עם חברים בשבת כדי שאבא של חבר או חבר של אמא יעשה קידוש, רק כדי לתת להם מודל אמיתי של משפחה: אמא- אבא- ילדים- ואווירת שבת קדושה. לפחות כמו שהייתי מייחלת להם או כמו שהייתי רוצה.
ובסוף היום, כשהם במיטה נושמים את חלומות היום ועברת עוד יום, ופתאום שקט. דממה. אין עם מי לדבר. זה רק הקירות ואת.
לצנוח למיטה הזוגית לבד, לסיים מחזור ולא לעשות שבעה נקיים, לא ללכת למקווה ולהעביר עוד יום הולדת בלי גבר.
התרגלנו לזה ואפילו למדנו לצמוח מזה. וגם להצמיח שערות.

ועכשיו מילה חדשה של הז'אנר נכנסה לשיגרה: בידוד.

יש מי שיראה בזה זמן איכות. רגע של התכנסות, יחד משפחתי.
פחות עבודה, יותר חופש.
זמן לקטר עליו שהוא חיוני בעבודה, אבל הוא לא מבין שחיוני שיבוא הביתה כי תיכף אני לא אהיה חיונית.
זמן רוחני כזה מעל הטבע, לתפילות, סגולות ופולחני דת.
אצל כולנו חברות כבר לא יכולות לבוא בלי להביא איתם קורונה ושיחות וידאו בזום, ילדים מתרוצצים.
ובסוף היום הוא מגיע אליך או שהוא כבר שם, עם הכרס שלו, או כל מה שמעצבן אצלו. ועדיין הוא שם.
אז קודם כל תשמחי בגוש המעצבן והלא חיוני הזה.
וגם אם קשה לך לחבק אותו עכשיו, הוא הרבה יותר חיוני גם כשהוא עציץ.
השבת זה רק אני והילדים. אמא ואבא בקבוצת סיכון, אחי נדבק מקורונה.
והבידוד זה שלב אחר אצלנו גרושות ואלמנות.
בידוד חברתי, קהילתי, משפחתי.

השבת זה רק הם ואני. בלי בית כנסת, בלי מפגש בגינה, בלי קידוש אצל חבר. בלי עוגה עם חברה.
זה לא לבד, זה לא בדידות, זה באמת בידוד.
אם יש גרושות פרודות ואלמנות לידכם.
נסו להיות שם בזום, הודעה, שיחה קצת על כל הלבד, על הבידוד
גם עוגה ליד הדלת עם פתק נחמד, יחממו את הלב.
כי גם אנחנו רוצות שיבוא הגבר שנפרוק עליו או שנתבאס שהוא עובד, שיהיה על מי לקטר או להישען בסוף היום.