סערת הטינדר דתיות בטינדר | כשמדובר במיניות, אפילו הדתיים יודעים להתיישר בהקדם עם צו השעה

"טינדר" היא אפליקציה שמיועדת באופן מוצהר למציאת פרטנר שנמצא במרחק גאוגרפי סביר, עבור מפגש מיני מזדמן. האם יש לדתיים ולדתיות מה לחפש שם? מהכתבה שפורסמה באתר כיפה, מסתבר שלכאורה כן.

לגבי עצם קיומה של האפליקציה, הגבה לא צריכה להיות מורמת יותר מדי. מתוך מיליוני שנות קיומו של עולם החי, אין כל חדש תחת השמש בתופעה של זכרים ונקבות שמחפשים זה את זו לצורך קיום יחסים. אפליקציית טינדר ודומותיה משרתות את מי שמבקש לרדד את המשמעות של המיניות לרובד הפיזיולוגי ביותר שלה: גירוי-תגובה-פורקן. אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מהעובדה שיש כיום בעולם המערבי מיליוני בני-אדם שמעוניינים במפגש מיני שאין בו שום ערך, למעט הרובד האסתטי (החושי) שלו, ושאפליקציית טינדר מצאה בקלות את קהל היעד הזה. 

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושא"בעל לא יצא מפה" | כן אני דתיה, וכן יש לי טינדר

  05/07/21 09:22

אז הנה, עכשיו הגיע תורם של הדתיים. וכאן, האמת שאני מופתעת. כל כך מהר? בדרך כלל לוקח למגזר הדתי 20 שנה להדביק פערים תרבותיים עם התרבות המערבית, אבל כאן לקח לו בסך הכל 9 שנים. יכול להיות שכשמדובר במיניות, "זריזים מקדימים", ואפילו הדתיים יודעים להתיישר בהקדם עם צו השעה.

אז "דתיים בטינדר", זו קודם כל תופעה מצערת שמדליקה שבע-עשרה נורות אדומות סביב שם התואר "דתי", שנעשה כיום נזיל עד כדי חסר משמעות שתבדל אותו מהדבר הזה שהוא לא. אבל מה שיותר מצער כאן, הוא ההיבט המגדרי. וכעת חידה: האם הדתיים של טינדר והדתיות של טינדר מחפשים שם את אותו הדבר?

"הדתיים שמגיעים אליהן מחפשים רק דבר אחד, וזה לא חתונה"

ניחשתם נכון! הבחורים הדתיים מחפשים שם מיניות מזדמנת, בעוד שהבחורות הדתיות מחפשות שם זוגיות. הרווקות הדתיות שמתראיינות לכתבה, מספרות שהן משתמשות באפליקציית טינדר כתחליף זמין ונוח יותר עבור דייטים. הן מאסו בשיטה השמרנית של רישום לאתרי היכרויות ומילוי שאלונים, והן גם לא רוצות להיות תלויות בחברים שישדכו להן. כעת בטינדר, הן יכולות לכתוב בפרופיל שלהן שהן מחפשות בחור דתי לקשר רציני, וכך לכאורה לסנן את הפניות שמגיעות אליהן. אלא שהן מדווחות על תופעה מעניינת: ראשית, פונים אליהן גם לא מעט גברים חילונים. שנית, דווקא הדתיים שמגיעים אליהן דרך האפליקציה, מחפשים רק דבר אחד, וזה לא חתונה.  

ההבדל בין גברים לנשים בכל הקשור לשאלה מי מעוניין יותר במיניות מזדמנת, הוא ידוע, אבל לאחרונה נעשים ניסיונות להשתיק אותו. אפליקציית טינדר לוקחת חלק ב"שיח השחרור המיני", שמנסה כבר 60 שנה לשכנע אותנו שמיניות "משוחררת", כלומר, נטולת הקשר של זוגיות ומחויבות, היא האינטרס של כולם: החברה האנושית כולה מרוויחה מה"זכות" לקחת חלק במיניות נטולת מגבלות.
 

"נשים נפגעות יותר מהנורמה של מיניות מזדמנת"

אבל אם כולם מעוניינים באופן שווה במיניות מזדמנת נטולת רגשות, איך נסביר את ההיגיון של הכותרת הבאה בווינט, שפורסמה לפני כמה חודשים: "שחררו את התלות בין אהבה למין, תנו לנשים ליהנות"? למה דווקא "נשים", למה לא "כולם"? ואם מיניות מזדמנת היא האינטרס של כולם, איך נסביר את זה שהדיאלוג בין הרווקה הדתית בטינדר לבין הרווק הדתי בטינדר נשמע כך:

היא:  היי, אני מחפשת רק קשר רציני.
הוא: ביי.

מסתבר שדווקא נשים נפגעות יותר מהנורמה של מיניות מזדמנת. מדוע? משום שגם אם גברים ונשים מעוניינים באופן שווה במיניות מזדמנת, יש הבדל בין גברים לנשים בכל הקשור ליחס למחויבות: הנרטיב המערבי מספר לנו באופן ברור, שגבר שמתחתן הוא כזה שנכנס ל"כלא" (רק לאחרונה זמר ישראלי מפורסם העלה לאינסטגרם את סרטון החתונה ה"קורע" שלו, שבו רואים אותו צועד לחופה מאחורי סורגים), ואישה שמתחתנת היא כזו שהפילה ברשתה את בן הזוג, ו"הצליחה לגרום לו להסכים להתחייב אליה". השיח המערבי מספר לנו סיפור מאוד ברור: נשים מעוניינות במחויבות יותר מגברים. תקראו לזה הבניה חברתית, תקראו לזה שעון ביולוגי מתקתק, זו המציאות.

ואכן, אם מקשיבים לנשים עצמן, מגלים שהמחיר שהן משלמות עבור מיניות מזדמנת הוא מחיר המחויבות. לא משנה מאיזה צד מסתכלים על זה, מיניות מזדמנת תמיד תבוא על חשבון המחויבות. בעולם המערבי יש שני סוגי נשים: אלו שמעוניינות במיניות מזדמנת, ואלו שלא. בתור חוקרת של תרבות היומיום, אני רואה באופן עקבי ששני הסוגים נפגעים מנורמת המיניות המזדמנת:

"המיניות המזדמנת היא חסם בדרך אל הזוגיות הרצינית"

הנשים מהסוג הראשון מספרות שלמרות ששיח השחרור המיני העניק להן "במתנה" את ה"זכות" לחוות מיניות חופשית ללא אהבה, עדיין יש לכך מחיר: המיניות המזדמנת היא חסם בדרך אל הזוגיות הרצינית. הנשים מהסוג השני, מספרות שאפילו מי שמבקשת זוגיות ולא מיניות מזדמנת, צריכה לעבור בלא מעט חדרי שינה בדרך. הן כועסות על נשים מהסוג הראשון, משום שאלו מפחיתות את הסיכוי שלהן עצמן למצוא זוגיות. בעולמנו כיום, אישה שמרנית שמחפשת מיניות בשילוב מחויבות, היא סחורה סוג ב', ואין לה הרבה סיכוי להתחרות בנשים ה"משוחררות מינית" שפוטרות את הגבר מהמחויבות שנתפסת כעול מעיק.

תמיד חשבתי שלנו, בחברה הדתית, יש משהו להתגאות בו: הגברים שלנו הם אחרים, שונים, חייזרים שלא מתנצלים על חייזריותם. עבור גברים, שמירת המיניות לנישואין היא אקט אפילו יותר חתרני מאשר עבור נשים. בתוך תרבות מערבית שמכתיבה לגברים שלה שהנישואין הם מות-המיניות, להיות הגבר הזה שלא מחפש מיניות מזדמנת, זה חתיכת דבר לא מובן מאליו. בתוך תרבות מערבית שבה המיניות היא הדבר הראשון שעושים בלי קשר לזוגיות, להיות הגבר הזה שעבורו מחוייבות היא התנאי למיניות ולא להיפך, זה דבר שהוא הכי ההיפך מבנאלי.

ובאמת, יותר מדי חברות חילוניות סיפרו לי או לתלמידותיי, בשקט בשקט, בלי שאף אחד ישמע, שהן מקנאות בנו, הדתיות, שהגברים הדתיים לא מצפים מאיתנו "לזרום איתם" לחדר השינה תוך מספר דייטים. שהן שמות לב שהגברים הדתיים מעוניינים במשהו עמוק יותר, במשהו שהרבה יותר קרוב למה שהן עצמן מחפשות. תראו מה קרה כאן: הגברים הדתיים הללו, שהעולם המערבי כל כך אוהב להשמיץ בתור "שוביניסטים", ו"מדכאי נשים", (הרי מחיצה, לא?) נתפסים אצל נשים חילוניות בתור המימוש האמיתי של הדאגה לאינטרסים של נשים. מי היה מאמין.

אבל הנה, גם כאן, אנחנו במגזר הדתי יודעים לצמצם פערים, ותוך זמן קצר הצלחנו להפיק מתוכנו גם גברים דתיים שמתבאסים על הדתיה בטינדר שלא מעוניינת לזרום איתם. אין ספק שמדובר באחד ההישגים המרשימים שלנו. תזת ההשתלבות בחברה המערבית מעולם לא מומשה בצורה פאתטית ומאכזבת יותר. כפיים.

אוריה מבורך היא מחברת "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף" שיצא השנה בהוצאת מגיד-קורן, מקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות המערבית, ומלמדת תורה במסגרות שונות.