הכרתי את ריקי בשיעורי זומבה בישוב שלה. אלא שלאחר שיעורים משותפים היא נעלמה לחודשיים. כאשר הופיעה מחדש, פנתה אליי הפעם אל כובעי כעורכת דין וביקשה, "לשבור את הקירות" של הנישואין הכובלים שלה.
בתור עורכת דין, הכשרתי העיקרית היא להתאים את המציאות ל"סיפור משפטי", בו הנרטיב של הלקוח מודגש על ידי הסעד שהחוק מנסה להציע לו. אך מה קורה כאשר את שומעת סיפור שאינו מתאים לחוק הקיים ובכל זאת ברור לך שנעשה בו עוול?
ככל שפתחתנו את הקשרים והכיסויים של ריקי התבררה מורכבותו של הסיפור שלה. היא אינה רשאית לנהוג למרות שיש ברשותה רשיון נהיגה, אפילו את אמה אינה רשאית לבקר. בעלה עובר על מכשיר הטלפון שלה ומוחק מספרים של נשים שאינו מחבב, דורש שתדווח על מעשיה כל יום, גם על זמני המקלחת שלה.
"כשהוא מסיע אותי לסופרמרקט, הוא מחכה בקופה. כשאני מגיעה עם העגלה, הוא עובר פריט פריט, מתחקר על כל מוצר שבחרתי, מעיף רבים, ואז מעביר כרטיס בקופה. איני יודעת אפילו באיזה בנק מתנהל החשבון או כמה כסף יש בו". כששאלתי האם הוא מכה אותה ענתה בשלילה. "הלוואי שהיה מרביץ לי", סיכמה. "כי אז היה שם למה שאני חווה והייתי יכולה לפנות למקלט לנשים מוכות".
סיפורה של ריקי פתח לפני תופעה שהתרגמה בסופו של דבר ל"מחקר על שתלטנות קיצונית" ואף הצעת חוק שתתאים לסיפורה של ריקי ורבות אחרות.
מה זאת שתלטנות קיצונית?
במהלך מסע של חמש שנים פגשתי נשים נוספות עם סיפורים שלא מתיישבים עם ההגדרה המשפטית המקובלת כיום. נשים אלה המגיעות מכל שכבות האוכלוסיה ומכל המוצאים, מתמודדות עם בן זוג המפעיל עליהן פרקטיקות של שתלטנות קיצונית שאינה כוללת היבט של אלימות פיזית. במחקר הענקתי שם לתופעה שנשים אלה תיארו לי וקראתי לה שתלטנות קיצונית, והגדרתי אותה באמצעות שישה תחומי חיים בהם היא באה לידי ביטוי:
- שתלטנות מילולית (קללות, גידופים, השפלה, ביזוי)
- שתלטנות כלכלית (שליטה בחשבון הבנק, מניעת מידע על מצבה הכספי של המשפחה)
- שתלטנות מינית (קביעת זמני קיום יחסי מין, כפיית יחסים ללא רצונה)
- שתלטנות פטריארכלית (התייחסות לאישה כאל קטינה, אי צירופה לקבלת החלטות משפחתיות)
- שתלטנות חברתית (בידוד האישה ממשפחתה ומחבריה, ביצוע מעקב באמצעות מצלמות ומכשירי ציתות)
- הגבלת התפתחות עצמית (מניעת השכלה ותעסוקה מחוץ לבית)
לאחר שהמחקר הוגש ואושר, מצאתי את עצמי מספרת על הממצאים בכנסים אקדמיים, אקטיביסטיים ואף במפגשים חבריים. בכל אחד מהמפגשים הללו התקבלו הממצאים בהתלהבות ובהזדהות, ויתרה מכך – נשים רבות היו ניגשות אלי ומספרות לי שגם הן כאלה, או כי הן מכירות מישהי שחווה התנהגויות דומות בחיי הנישואין שלה. מדובר בתופעה רחבה שבגלל חמקמקותה ואופיה, לא קיבלה עד כה מקום מוגדר בשיח המשפטי ובשיח הכללי.
ביתי הוא מבצרי?
בחודשים האחרונים נתבקשו דרי העולם להכנס לבתיהם ולהמתין עד לסיום תקופת הסגר. מספר הנשים שנרצחו בחודשים אלה, יחד עם הנסיקה החדה במספר התלונות על מקרי אלימות במשפחה מוכיחים את שכיחותה של התופעה הזו בבתים רבים בישראל ובעולם.
השבוע נערך דיון בכנסת בנוגע לחקיקה של חוק שיפעל למניעת אלימות כלכלית בין בני זוג, ובו נאמרו דברים שלא היו צריכים להיאמר, ויש לקוות שלא היו נאמרים מלכתחילה לו הייתה לחלק מהנוכחים הכרות עם הממצאים בשטח. כחברה אנו זקוקים לחוק עבור אותם מקרים שלא כוללים אלימות פיזית גרידא. אנו צריכים דרך נוספת לספר את "הסיפור המשפטי" ולחזק את הבית והמשפחה כמקום בטוח ויציב לכל השוהים בו.
כשאני מספרת על שתלטנות קיצונית אני מבקשת מכל אישה להכניס לסדר יומה העמוס שיחות טלפון קבועות עם חברותיה ושכנותיה – גם עם אלה שלא נראות לה במצוקה. אני מייעצת להן להדליק את הווידיאו בשיחות אלה ולבדוק אם חברתה דומעת, אם היא מדברת בשקט, אם היא מתחבאת בפינות הבית, או אם היא עונה על שאלות לשלומה בלקוניות.
כששיחות אלה הופכות לקבועות, הן מאפשרות לנשים רבות להיפתח ולספר על התעמרות שהן עוברות בביתן, ולהכניס אחרות אל תוך הסיפור הזוגי המורכב שלהן. הנשים שראיינתי במחקר ביקשו בדיוק את זה – "תציקו לי, אל תוותרו עלי, תמשיכו לשאול לשלומי, גם אם עניתי שלושים ותשע פעמים שאני בסדר. כי בפעם הארבעים אני אשתף בסיפור שלי".
ד"ר אילנה קוורטין היא דוקטור למגדר ועורכת דין מומחית לזכויות נשים. אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים בעבודה ובעולם המשפחה. שותפה לחקיקה בתחומים אלה ומתמחה באלימות נטולת היבטים פיזיים כלפי נשים. כיום מתגוררת אילנה עם משפחתה בלוס אנג׳לס שם היא שליחה של הסוכנות היהודית ומנהלת את פעילות הסוכנות באזור מערב ארה״ב.
המאמר פורסם במגזין גלויה - העוסק בזוגיות, הלכה ומיניות.