אני רוצה להכיר מישהו - שלא יצפה ממני לשום דבר

אני צריכה מישהו שלא. שלא יצפה ממני להיפתח. שלא יצפה ממני לשתף או להיות שם. פשוט לא. אבל זה לא עובד עם אף אחד. גם אם מישהו מסכים לחוזה הזוגי שאני מנסה להכתיב, משעמם לי נורא. אז מה לעשות?

חדשות כיפה נחמה ביטקובר 08/09/20 16:58 יט באלול התשפ

אני רוצה להכיר מישהו - שלא יצפה ממני לשום דבר
צילום: shutterstock

נישואין זה אומר קשר, וקשר זה אומר אמון. ואמון, היא נתנה ביותר מידי אנשים, והם איכזבו. אורית זכרה את הדייט הזה, כאילו זה היה אתמול. היא התלהבה מהרגע הראשון שהוא ניגש אליה. הפגישות שלהם היו מעניינות. אחרות. אפילו שהם בדרך כלל סתם ישבו בפארק על ספסל. היא העריכה אותו. מאוד. וכבר רקמה מחשבות על שמלת כלה, ועל שולחן שבת, ורגשות שלא הכירה מלאו את ליבה. ואז, הם נפרדו. ומשהו נשבר בה. והיא נותרה לבד. הרבה יותר לבד ממה שהייתה אי פעם קודם לכן. וליבה הריק מילא את עיניה בדמעות.


חמש שנים לאחר מכן.

"אורית?"

"כן…",

"זאת נעמה, זוכרת אותי?"

"בטח, מה שלומך-גם?"

איזה מותק נעמה. חברה שלה מהשירות הלאומי, שנגמר כבר מזמן. הן לא כל כך בקשר, אבל פעם בשנה בערך היא מתקשרת להציע לה מישהו. נחמד שחושבים עליך. במיוחד כשאין לך ים של הצעות אחרות. "בקיצור, קוראים לו משה, והוא חברותא של בעלי עוד מהישיבה התיכונית. ויצא שהוא קפץ השבוע לשאול איזה ספר, וישר חשבתי עליך… מה את אומרת? מתאים לך לנסות?" כן. מתאים לה. היא תשמח מאוד. ותודה רבה על המחשבה.

שלושה ימים לאחר מכן. גן הורדים. התרגשות של לפני דייט מפכפכת קלות בבטנה. היא אף פעם לא מבינה ממה היא בעצם מתרגשת. זה יהיה עוד דייט משעמם מן הסתם. ככה זה בדרך כלל. כבר יש לה ניסיון עם זה. פז"מ של דייטים, היא קוראת לזה. רק שבמקרה הזה רק הקב"ה יודע לענות על השאלה "עד מתי???". "אורית?" הפתיע אותה קול מאחור.

"משה?" 

"כן. סליחה, הבהלתי אותך?"

"לא. לא. הכל בסדר…"

איך הוא קלט אותה ככה? זה מוצא חן בעיניה? היא חושבת שכן. אבל לא בטוחה. בכל זאת. זה רק דייט ראשון.

"בסדר, אז בואי נפגש שוב… כדי שתוכלי להמשיך לברר…" הוא אומר בשיחת הטלפון-של-אחרי-הדייט כשקורטוב של הומור נשזר בקולו.

 

דייט שני

משה מזמין אותה לקפה. צוחק כשהיא מבקשת שוקו. צחוק נעים כזה, חושבת אורית. מזמן לא היה לה דייט כל כך נעים. אבל…דייט שלישי זה כבר מחייב. חמש שנים היא לא נפגשה לדייט שלישי. הפעם הראשונה בדרך כלל הספיקה לה. כאב ראש ובחילה. זו הייתה התוצאה כעבור שעה וחצי. ולא היה לה שום רצון להאריך את החוויה המפוקפקת. אבל עם משה… זה שונה, הוא אחר…

"כן? באמת? את בטוחה?" לעג קול פנימי

"כן. הוא אחר." היא אמרה בקול לחלל החדר. כאילו לדבר בקול יעזור לה להשתכנע.

"אהה." אמר הקול הקטן בחוסר אמון. "ואת יכולה לסמוך עליו?"

היא רוצה. כל כך רוצה לומר שכן. רוצה לתת לדמיון שלה לארוג עבורה תקוות חדשות. אבל אין לה אומץ. היא לא יכולה לחוות שוב את הכאב. את השבר. לקרוע שוב את יריעת חייה. כאשר חוטים מדולדלים עוד מלווים אותה מהפעם הקודמת.

"זהו בדיוק…" לחשש הקול הקטן, ודמעותיה של אורית החלו לזלוג. מנגינה נעימה חודרת מבעד למסך הדמעות, כשהמספר של משה מופיע על הצג. מה היא תגיד לו? הרגשות מציפים אותה. אורית טומנת את פניה בין ברכיה, בתנוחה העוברית שתמיד מרגיעה אותה, וחושבת. איך אפשר? איך אפשר ללכת קדימה בקשר - כשאני פשוט לא יכולה, באמת באמת לא יכולה לתת אמון?  לא יכולה לחוות שוב את התחושה הזו, שאני נפתחת, ומשתפת. וחווה דחייה. או זלזול. הזלזול לא חייב להיות חזק, הוא יכול להיות ממש דק.

בשבילי, גם להגיד כמה מילים קטנות על עצמי - זה קשה. אורית מרגישה. בטח לשתף ברגשות שלי. בטח ובטח במה שקורה לי בפנים. אני לא יכולה. מול אמא שלי. ניסיתי. ולא פעם אחת. והיא דווקא מנסה לשאול אותי מה קורה, לדובב, להיות שם בשבילי. והיא גם ממש מנסה לא להעביר עלי ביקורת. הקטע שהמצח שלה מעביר לי את זה במקומה. ואני שוב חוטפת כאפה. ונסגרת. אין סיכוי.

אני צריכה מישהו שלא. שלא יצפה ממני להיפתח. שלא יצפה ממני לשתף או להיות שם. פשוט לא. שייהנה לשמוע את הגיגיי על חשיבות החינוך בגיל הרך והמתודות הרצויות שם. שלא ינסה לחדור אלי פנימה. שם אני רגישה כמו נוצה. הבעיה היא ש...זה לא עובד. היו לי קשרים כאלה. ומתתי בהם. משעמום. וכשהבחור שיתף קצת על עצמו - הייתי בלחץ שעכשיו זה מחייב אותי. אז נזהרתי. מאוד. והשיחה נשארה בגובה הדשא. פשוטה. ירוקה. וכל כך משמעממת. זה לא עובד. עם אף אחד. גם אם מישהו מסכים לחוזה הזוגי שאני מנסה להכתיב, של דיבורים שהם לא חודרניים ולא מאתגרים אותי לתת אמון שוב - משעמם לי. נורא.

 

אז מה עושים?

קודם כל, ההבנה מה קורה פה במרחב ביניכם, ההבנה מה יוצר את השעמום, שזו בעצם ההישארות בגובה הדשא - היא מדהימה. היכולת ניתוח שלך, ההבנה, העומק - פשוט אוצר יקר ונדיר. ולא פלא שאת רוצה לשמור עליו. ולא רוצה לסכן אותו בלעג, בביקורת בזלזול. גם אם הם עדינים. גם אם הם לא במילים, אלא בתנועה. זה כל כך כל כך מובן. וכנראה..שגם חשוב שתפגשי מישהו כזה - שידע לכבד את זה. שידע לנהוג בזהירות הזו. שכ''כ חשובה לך. שכ''כ קריטית אפילו, עבורך.

אלא מה? שבשביל שזה יקרה, ממש חשוב - לנסות לתת טיפה טיפה צ'אנסים. ממש קצת בקטנה. ממש. חשוב להבין שכאשר אני מפחדת שמישהו הולך לפגוע באמון שלי, ואני שומרת חזק חזק שלא להיפגע - המוח שלי מחפש איפה פוגעים בי. והופ. הוא מוצא. הגבה שהתרוממה, חוסר ההסכמה, השאלה, ההתלבטות בקול. והמעגל גדל. אני עוד יותר מרגישה לבד. מרגישה שעוד יותר אסור לי לתת אמון. שעוד יותר מסוכן עבורי להיפתח - ואני נסגרת יותר חזק. הרמטי יותר. 

חשוב להבין את המעגל הזה. הוא לא נוצר סתם. באמת חשוב לי להגן על האוצרות שלי. על הנפש שלי שהיא יקרה מני יקר, וחשוב לשמור עליה מאוד. אבל מותר לי גם לתת אמון בעצמי. שאני יודעת לזהות את האנשים ש...יש פוטנציאל. שמולם אפשר להיפתח. טיפה. בעדינות. ולחפש ולראות את התמיכה שלהם, את ההכלה, את המרחב, הכבוד, האכפתיות.

זה גם יכול לבוא בדברים קטנים. ממש. מצח שמתקמט. שקט. מרחב. הקשבה. ולראות ש-וואו הצלחתי. כן. ממש. הצלחתי להיפתח. והצליחו לתת לי מרחב. וזה יקר. ומחבר. ועמוק. ואולי מחר...אפשר לנסות עוד קצת. ולראות איך זה מרגיש לי בפנים. ולחפש - איפה זה עושה לי טוב . מגדל. מגדיל. מחבר. ולאט לאט, קוביה ועוד קוביה - לבנות את האמון.

 

 

לטורים קודמים

 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן