מה גורם לחומות להיבנות בין בני זוג? מתי מתחיל להיווצר השריון שבני זוג מסתובבים איתו? לפעמים ממש חיים בו? איך קורה שהאדם הכי קרוב יכול להפוך לפעמים לזָר? או לצערנו אפילו לאויב. מה חוסם זוג אוהבים מלהתמסר אחד לשנייה? מלהרעיף בחופשיות אהבה? איך, גם במרחב הזה שאמורים להגשים בו חלום, אנחנו מוצאים את עצמנו שורדים, מתבצרים, מתגוננים, נאבקים.
אני אישית, מכירה טוב טוב את החומה, מרוב שמכירה אותה לעומק בתוכי, אני יודעת לזהות אותה מתחילה להיבנות, כמו מסך שעולה לאיטו ואוטם אותי ממפגש שיתוף ותקשורת עם אהובי. האמת היא שברגע כזה אני יכולה לפעמים אפילו לשכוח שהוא באמת אהובי כי מנגנוני ההישרדות, ותחושות הלבד צפות להן בתוכי.
למדנו עם השנים, שאחרי שאני מתבצרת לי מאחורי החומה שלי, שבי, שבינינו, קשה כל כך להגיע, לתווך, למוסס, לפרוץ את החומה. זה לא לא אפשרי , אבל זה גם לא כזה פשוט. אנחנו למדנו לזהות את השלבים הראשונים שבהם החומה מתחילה להיבנות. ואז אני יכולה יותר בקלות, אבל גם ממש בדילוג פנימי והתגייסות לומר, לשתף, להכריז: יהונתן, נבנית בתוכי חומה!! ואז שווה לנו לעצור, להקשיב, להתבונן,לשים לב לפגיעה, פספוס, בדידות, כאב, לפני שהתחושה ממש ממש גדלה..ורגע של פגיעה יכול להפוך לבירור מעמיק, ריפוי ולפעמים אפילו לפגישה חדשה.
אבל מה קורה כשאני לא משתפת בשלב הזה, לא שמה לב לרגע העדין הזה של היווצרות החומה, או שלא מוצאת את הכוחות לשתף שנבנית חומה ומתמסרת כולי לפגיעה? וכבר נפגעתי והתבצרתי בתוך שריון מאחורי חומה ואני בכלל לא נגישה ואולי אפילו פגועה ומאשימה? ובכלל, מה גורם לנו לחיות עם שריונים, הגנות, מגננות וחומות? למה האהבה היא לא רק בטוחה? רגע של פגיעה והתגוננות הוא לרוב, בבסיסו איזשהו אי הבנה, שזורק אותנו לאי הבודד.
אנחנו נולדים לעולם, בטוחים במהותנו, מתמסרים, נוכחים, משמיעים את קולנו וכשאין לנו מקום לעצמנו, לגיטימציה להשמיע את קולנו, סקרנות לגבי הווייתינו, מישהו לתקשר איתו את שפתינו, כשאנחנו מואשמים או נתונים תחת אכזבה או ביקורת המהות שלנו מתכנסת אל תוך מערה, ומרימה חומה או שריון כפעולת הגנה.
אז איך פורצים את החומה? איך ממיסים את שריון ההגנה?
אנחנו לרוב נעצרים בחומה כי הדרך לא נגישה. כי מעשים לא תאמו ציפיות, כי דיברנו בלי לשים לב בשפות שונות, כי לא ראינו אחד את בשנייה, כי עברו בנינו תפקידים ותיפקודים שהשכיחו את האינטימיות לשמה והמהות הפנימית כבר ממש רחוקה ולא נגישה. אבל יש שערים מיוחדים שיכולים להיפתח, גם בתוך החומה, דרך חוש הראיה.
רק לומר "אני רואה שנפגעת..." זה המון ומאפשר לפעמים דרך גישה. מתחת למשפט זה של "אני רואה ש..." בלי להצטדק, לתת פיתרון או דעה, מאפשר לחוש שיש מאחורי החומה הוויה. נוכחות. מהות. אהבה. דווקא בתוך קשרי אהבה, נבנות חומות כי בקשרי אהבה יש קרבה וחשיפה רבה ועל כן יש גם פגיעות לא מעטה. אבל מתחת לפגיעה, אם נזכור שמהות, פגישה ואהבה מחכה, גם בתוך חומה יפתחו פתחים נוספים של הוויה וקירבה - והזדמנות מעמיקה לפגישה חדשה.
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
מוזמנים להצטרף לקבוצה הנקראת "עונג שבת זוגי". לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com