פורסם ב'מקור ראשון' גיליון 241, יד' בניסן תשס"ב, 27.3.2002
לקראת הפסח האחרון כתבה לי בחורה בשם מירי: "אם כל אחד/ת מאלו שאומרים לי 'אני כל הזמן חושב/ת על מישהו בשבילך' היה לא רק חושב אלא גם מציע - הייתי יכולה לצאת כל יום עם בחור אחר. הבעיה היא שהם לא מציעים. חוץ מזה, כשאני מדברת עם חברות שלי, מתברר שלכולנו מפריעה העובדה שידידות טובות שלנו שהתחתנו, כאילו שכחו אותנו. אני מקווה שבטור שלך תעלה את הנקודה הזו".
הנה מירי, אני מעלה את הנקודה הזו ומזכיר לכם, קהילת הנשואים, ערב החג הבעל"ט, שפסח הוא עוד אחת מתחנות הבדידות של אחיכם ואחיותיכן הרווקים. הם יושבים לידכם בשולחן הסדר, צופים בכם ובילדכם - כלפי חוץ הם צוחקים, אבל בפנים לא כל כך.
יקיריי הנשואים, נצלו את החג הזה שבו יושבים כולם יחד, ובמקום להציק לפוטנציאל השידוך עם שאלות כמו "נו, מתי את/ה כבר מתחתן?" התחילו לחשוב על אנשים שיוכלו להתאים לו. ברקע אני כבר מתחיל לשמוע את הרעשים של אלו עם ה"אני לא מבין בזה" או "אני לא טוב בזה", שחושבים שבזה הם יוצאים ידי חובה. תגידו לי, כשנולד לכם הילד הראשון הבנתם בזה? הייתם טובים בזה? אז תעשו לי טובה, לא צריך כל כך להבין, צריך רק קצת רצון טוב. יש לכם רעיון, הציעו אותו לחבר/ה, אם הם לא ירצו, אל חשש הם כבר יגידו לכם "לא" - אבל קודם תנו להם את ההזדמנות.
ועוד הערה לפני פיזור: את הרעיונות שעולים בראשיכם התחילו לבדוק מיד עם צאת החג - אחר כך הרי ממהרים לחזור הביתה, להוריד כביסה, לחתל את הילד, לשטוף את האוטו – ולשכוח את החברים. חג שמח ומחבר.
שוכחים אותנו - לא כלה דרכנו 6
כל חג, רבותי הנשואים, הוא עוד אחת מתחנות הבדידות של אחיכם ואחיותיכן הרווקים. הם יושבים לידכם בשולחן המשפחתי, צופים בכם ובילדכם - כלפי חוץ הם צוחקים, אבל בפנים לא כל כך
