"אודי, אני לא רוצה לבאס אותך, אבל לחן יש 38 מעלות חום ואני חייבת ללכת לעבודה", התלוננה הזוגה.
"אקמול מחר על הבוקר ויהיה בסדר", הרגעתי.
"אודי", הוכיחה אותי, "הרופא אמר שצריך לחכות 24 שעות בלי חום כדי לשלוח למעון" .
"אולי נשאל את ורד?", הצעתי.
"ורד באולפנה. ואל תציע את מעיין, חני לא מכירה אותה", הוציאה לי את המילים מהפה.
"אוף אודי, מה נעשה? אין אף אחת שיכולה לשמור עליה", התלוננה אשתי.
"איילת, אל תחשבי אפילו על אמא שלי", הגנתי על השוויגר, "היא עובדת".
"אודי אני ממש אובדת עצות. אני לא יודעת מה לעשות", האשימה אותי הזוגה.
"אולי.... אולי.... ", ניסיתי.
"מה אודי? תגיד כבר. מישהי שחני מכירה וגם מספיק אחראית לשמור עליה?", שאלה בחוסר סבלנות, "ואני מקווה שאתה לא חושב על תמרי, כי אני בכלל לא סומכת עליה".
"אולי... אני... אשמור... עליה", ניסיתי.
"נו, באמת אודי, חשבתי שהתכוונת ברצינות שיש לך רעיון", התאכזבה איילת.
"מה זאת אומרת?", נעלבתי, "אני אבא שלה".
"אתה בטוח?", אשתי לא השתכנעה.
"כן בטח", הבלטתי את החזה שלי בגאווה, "בשביל מה יש לה אבא".
***
"אל תשכח, חני צריכה עוד יומיים אנטיביוטיקה. ו- 5 פעמים ביום לתת לה ברזל - בגלל אנמיה. 6 סי סי. וכשאתה מחליף לה טיטול תשים לה משחה, יש לה פריחה ממש רצינית. ויטמין A ו-D 5 טיפות. אחרי ארוחת בוקר. עם הסינר, שלא תתלכלך".
"חני כמובן", הוסיפה.
"אה, ואל תשכח ארוחת צהרים: חלבון ופחמימה. ולפני שהיא הולכת לישון, תביא לה מטרנה. שיהיה מספיק חם, אבל לא חם מידי, תטפטף על היד", הדגימה, "ואני חייבת כבר ללכת. אני ממש מאחרת".
"אין בעייה איילת, מה את דואגת?", ניסיתי לשדר ביטחון.
"אתה בטוח שלא צריך לרשום לך?", דאגה.
"איילת, זה הרבה יותר קל ממשוואות דיפרנציאליות חלקיות. 5 טיפות של ברזל ו-6 סי סי של ויטמין A ו-D. ואני כבר אמצא נוסחא בשביל היחס האופטימלי למים חמים של המטרנה" ניסיתי להרשים.
"אודי, 6 סי סי של ברזל, לא של ויטמין A ו-D. אל תהרוג לי אתה חני. אני חוזרת בשלוש. אם אתה לא בטוח- תתקשר. בסדר?" סיננה איילת תוך כדי לבישת הפשמימה ולקיחת המפתחות של המכונית.
***
"חני, איפה החבאת את המוצץ שלך?", קוויתי לקבל תשובה.
"ווא, וווא, ואא", ענתה לי חני.
מכל הדברים שאיילת אמרה לי, היא רק שכחה להגיד איפה המוצץ והאקמול. אני לא יודע למה היא לא ענתה לי. ניסיתי להתקשר כבר 5 פעמים.
"אודי, הרגע הגעתי לעבודה. הכל בסדר?", חזרה אלי האמא בדאגה.
"בטח, רק חיפשתי את האקמול ולא מצאתי", הרגעתי.
"אקמול. ל-37.5 חום?? מה זה הרעש הזה? חני?", נלחצה.
"אה, זה שום דבר. פשוט אני לא מוצא את המוצץ שלה", הרגעתי.
"אודי מוצץ נותנים לה רק כשהיא הולכת לישון. אני חייבת להיכנס כבר לעבודה", ניתקה.
***
כשמצאתי סוף סוף את האקמול שאיילת החביאה, הרוב נשפך לחני על החולצה. העיקר ששמתי עליה קודם סינר. האמת, חשבתי שמוצץ יעשה את העבודה, אבל אפילו אקמול לא עזר.
חן לא הפסיקה לבכות לרגע. נענעתי אותה חצי שעה, אבל רק כשהתחלתי לנער באמת היא נרדמה לי על הידיים. אפילו מטרנה לא הייתי צריך להביא לה. מזל, כי לא זכרתי מה המינון.
"העיקר לא לזוז", שיננתי לעצמי, "בלי שירותים ובלי תירוצים".
***
"נו,אודי", נכנסה אשתי בסערה, "איך היה?".
"ש...ש...ש...", התעוררתי, "חני ישנה".
"אה, לא שמתי לב", לחשה אשתי. "כמה זמן אתם ישנים ככה?", שאלה בחשדנות.
"אהה", הסתכלתי על השעון, "בערך... חמש שעות".
"חמש שעות? אתה לא רציני", החמיאה לי אשתי, "אפילו בידיים שלי היא לא ישנה יותר משעתיים".
"טוב, לא זזתי בכלל", הצטנעתי.
"נו, אז מה הכנת לחני לארוחת צהריים?", התעניינה איילת.
"אהה", גמגמתי, "לא רציתי להעיר אותה".
"אתה רציני? לא הבאת לה ארוחת צהרים?", נלחצה, "ומה לגבי האנטיביוטיקה והויטמינים? אודי, חן צריכה לעלות במשקל. למה לא הערת אותה?".
"לא היה לי לב", התחמקתי, "אבל דווקא היא אכלה יפה מאוד ארוחת בוקר".
"אתה בטוח?", שאלה בחשדנות, "קורנפלקס?".
"לא, מה פתאום? לא היה קורנפלקס. בטח נגמר. הבאתי לה קוקומן. היא ממש טחנה את זה".
"קוקמן?! אני לא מאמינה!", נדהמה הזוגה, "אסור להביא שוקולד לפני גיל שנתיים".
"לפחות היא אכלה משהו", התגוננתי, "את יודעת, אם אין קורנפלס - תאכלו קוקומן".
"אָ...מָה, אָ...מָה, אָ...מָה, אָ...מָה", התעוררה חני והצילה את המצב.
"אני כאן חמודה", חטפה האמא את חני מהיידים שלי.
"או, אני חושבת שלמישהי יש קקי", חייכה איילת והתחילה מייד להחליף טיטול.
"אוי, כמה שאת אדומה, חני", הופתעה.
"אודי, מתי הפעם האחרונה שהחלפת לה טיטול?", שאלה בחשדנות.
"החלפת לה לפני שיצאת מהבית, לא?", היתממתי.
"אודי יש לה פריחה נוראית. חשבתי שאני מפקידה אותה בידיים טובות".
"שנה וחצי כל מה שעשיתי בצבא זה לשמור", נעלבתי, "ארבע שמונה למוות. אם נתנו לי נשק ביד, אז אני גם יכול לשמור על הבת שלי".
"אודי, חני היא לא בונקר. אם הייתי צריכה מישהו שישמור עליה, הייתי מתקשרת לצוות חמש. לא חיפשתי מאזין, רציתי מישהו שיטפל בה".
"תראי, היא בחיים, היא נרדמה ולי היא נראית עכשיו די מרוצה", התגוננתי.
"אתה יודע מה?", נכנעה הזוגה, "אולי אתה צודק, גם ככה היה קשה לך. היא לא תמות בגלל יום אחד ששכחת לתת לה ויטמינים".
"ולא צריך להיות חולה בשביל אקמול, אחרי חצי שעה האווירה משתפרת פלאים", הוספתי ביני לבין עצמי.
"את יודעת מה איילת? באמת לא היה כזה נורא", סיכמתי.