והפעם לא אתייחס לאי-מייל, אלא לדיבור צפוף שהיה לי עם חבר שגר בצפון הארץ וגם עובד שם. "עד לפני שנה", סח לי חברי, "כשהציעו לי בחורות ממרכז הארץ או מדרומה הייתי עושה מאמץ ונפגש איתן. בשנה האחרונה התחלתי לעבוד בחברת מחשבים, דבר שמחייב אותי להישאר בעבודה עד שעה מאוחרת יחסית. כדי להיפגש עם משהיא מאזור המרכז, למשל, אני צריך לקבוע בתשע וחצי לפחות, לנסוע אליה במשך יותר משעה, ובתום פגישה של כשעה וחצי בממוצע, אני צריך לנסוע חזרה הביתה עוד כשעה. אני מנסה להסביר לכל השדכנים שזו בעיה לא פשוטה, אבל הם מסרבים להבין. תגיד", שאל חברי, "זה נראה לך לגיטימי לקבל או לפסול הצעות לדייטים לפי מקום המגורים של הבחורה?"
חייכתי אל החבר כמו סבא טוב ואמרתי לו שהוא מתפרץ לדלת פרוצה לרווחה. לדעתי זה אמא של הלגיטימי. למרות שאני לא עובד בחברת מחשבים, אני מסיים לעבוד מאוחר וסובל מאותה הבעיה: אני גר במרכז ורוב ההצעות שמגיעות אלי הן מהדרום ומהצפון. כשאני שואל את השדכן התורן אם כל הבחורות מאזור המרכז נגמרו הוא תמיד משיב לי: "למה אתה פוסל לפי אזורים? לפחות תנסה. אם היא תמצא חן בעיניך תראה שהמרחק כבר לא יפריע. "חוץ מזה", מסיים השדכן בשכנוע מוחץ: "אתם יכולים לקבוע באמצע והיא יכולה להגיע גם למרכז".
נדמה שכל טועני הטיעונים המלומדים פשוט לא חוו על מכוניתם את אותן נסיעות של מאות ואלפי קילומטרים בדרכים, שהסתיימו לבסוף בכלום. קשה להם גם להבין שאחרי יום עבודה ונסיעה של שעה ויותר למקום הפגישה, הסיכוי שהדייט יסתיים ללא כמה פיהוקים ועיניים שמאיימות להיטרק בכל שנייה, שואף לאפס. וזה עוד בלי להזכיר את הנסיעה חזרה הביתה שבה אתה הופך למפגע תעבורתי מתגלגל על ארבע.
אבל הטענה המרכזית שלי היא שכדי לראות אם זה שייך בכלל, חייבים להיפגש לפחות שלוש-ארבע פעמים ובצורה אינטנסיבית. שהרי לרוב לא נוצר קליק בפגישה הראשונה (אלא בעיקר בום על-קולי של אכזבה). וכך, כאשר ברקע ניצב בין הנפגשים אלמנט מעיק כמו מרחק (שהוא זרע של פורענות לקראת הפגישות הבאות), קיים פיתוי גדול לנתק את הקשר כבר לאחר הפגישה הראשונה או השנייה.
ולגבי הדיבורים על כך שאפשר להיפגש באמצע, תרשו לי להיאנח קלות. המציאות מוכיחה שזה פשוט לא קורה, בטח לא בפגישות הראשונות. הבחורה הדתייה מצפה בדרך כלל שהבחור יגיע אליה, יציע את המקום אליו ילכו, ידאג לדבר במהלך הערב (אחרת יהיה ממש שקט) יחזיר אותה לביתה – וכמובן ידאג להתקשר יום למחרת כדי לשאול האם היה הכל בסדר ואם בא לה להמשיך הלאה. סליחה בנות, ככה לא בונים חופה.
(שימו לב בנות, וגם בנים: הדברים אמורים לגבי בחורים שכבר עשו אלפי קילומטרים בדרכים, כלומר בדרך כלל אלו שעברו את גיל 30).
המתקפה הגדולה – לא כלה 9
אהוד מקסימוב
פורסם ב'מקור ראשון' גיליון 246, כא' באייר תשס"ב, 3.5.2002
הטור האחרון, "שאלה של גיאוגרפיה", נגע כנראה בנקודה רגישה מאוד אצל הבנות, והן הסתערו על האי-מייל שלי בכידונים שלופים. ואלה המסקנות:
א. אין מושג כזה "בחורה דתייה" – כל אחת מיוחדת לעצמה.
ב. בנות דתיות (למרות שאין מושג כזה) מוכנות להשקיע ולעשות לפחות חצי דרך כדי להיפגש.
ג. הן אלו שמדברות בפגישה, לא הבנים.
ד. בדרך כלל הן לא צריכות שיחזירו אותן הביתה – אלא אם כן מאוחר, מפחיד וחשוך.
ה. והן אפילו מוכנות לשלם בבית הקפה!
ו. אבל – כולן, ללא יוצא מן הכלל, עדיין חושבות שבנים צריכים להתקשר ביום שאחרי, ובאופן כללי לחזר אחריהן, ולא להפך.
אז בנים, קדימה הסתער!
פורסם ב'מקור ראשון' גיליון 244, ז' באייר תשס"ב, 19.4.2002
שאלה של גיאוגרפיה - לא כלה דרכנו 8 9
כאשר ברקע ניצב בין הנפגשים אלמנט מעיק כמו מרחק , שהוא זרע של פורענות לקראת הפגישות הבאות, קיים פיתוי גדול לנתק את הקשר כבר לאחר הפגישה הראשונה או השנייה
