זוגיות – צמצום הדדי
באחד הסרטים הישנים של האחים מרקס, נכנסים שני אנשים לעימות קשה ואחד האחים טורח לפייס בניהם. קודם פנה לאחד מהם ושכנע אותו להסכים ללחוץ את יד עמיתו לאות פיוס, ואז- כשחצי מלאכתו עשויה- פנה לפיס את עמיתו. בינתיים ישב הראשון וחשב: "ומה אם אני אושיט את ידי לשלום והוא יסרב? איזו השפלה! חוצפה! אני מושיט את ידי והוא מסרב ללחוץ, מנוול שכזה!". וכך המשיך לחמם את עצמו כשהוא מתמלא רגשות זעם והתמרמרות מוצדקת לאין שיעור. והנה מגיע השני, מפויס ומחויך, אלא שהראשון כבר לא הבחין בכך: "מנוול שכמוך!" צעק "איך העזת לסרב ללחוץ אץ ידי?" ותכף כיבד את עמיתו בסטירת לחי שהמשיכה להדהד זמן רב…
בסרט זה היה מצחיק . בחיים הזוגיים דברים כאלה קורים לא פעם והם הרבה פחות מצחיקים.
נכנס זוג לייעוץ, שניהם זועפים. מי יפתח? האישה. יום שלם ישבה במשרד וחכתה בקוצר רוח לחזור ולפגוש בבעלה. והנה היא חוזרת, מעיפה מבט בפניו ו- חבל על הזמן. עייף עצבני וזועם. פנתה לחדר והחלה לקרוא ספר (לא שהצליחה להבין מה כתוב שם, סתם דחפה את הראש בין הדפים כדי להיאבק בבכי.)
ומה בפי הבעל? הוא עבר יום נורא בעבודה. רב עם הבוס, כמעט פוטר. כל היום חיכה כדי לשוב הביתה, לשפוך את ליבו לפני אשתו , לקבל מעט תנחומים אם אפשר. והנה היא מעיפה מבט חטוף בפניו, פונה לחדרה ומתחילה לקרא משהו.. כל זה קרה בראשית השבוע. מאז פשוט לא דיברו, אלא בנביחות הדדיות.
מה קרה כאן? ברור שמדובר בזוג אשר יש בניהם- פוטנציאלית- קשר עמוק. השניים חיכו בלהיטות לפגוש בבן זוגם, ולהתנחם עמו מסבך מאבקי הכוח האינסופיים של חיי היומיום. האם אותה להיטות עצמה הייתה בעוכריהם? מסתבר שכן, במידה רבה. כל צד בא עמוס בצרכיו שלו, לא ממש פנוי לצורכי האחר. הצורך העצמי ניצח את האהבה.
יותר עמוק: כגודל הלהיטות והצורך כן גדול החשד שבלב. שהרי כשאני אוהב אני שואף להיות נאהב. אני תלוי, וממילא אני חשוף לפגיע. ככל שמדובר קרוב ואהוב יותר כן תהיה הפגיעה מכל אכזבה קשה יותר. פתגם חסידי אומר: "מסמר ענק בקיר ולא איכפת לי, קוץ זעיר בגופיה ואיני יכול לחיות". לעיתים מופעל מנגנון נוסף, והאדם "מכין את עצמו" לפגיעה אפשרית, כמו בסרט שתיארתי קודם. זה יוצר נבואה שסופה להגשים את עצמה.
משל חב"די מספר על שור שבא לשתות מים מן האגם, אולם לא הצליח בכך- כל פעם שקרב את ראשו למים, ראה מולו שור אחר מגיח מלמטה, לשתות את אותם המים ממש, כך שקודם כל בעט בשור האחר ורק אז ניסה לשתות שוב- וחוזר חלילה… את צימאונו לא הרווה.
כך כולנו משליכים את קשיינו הרגשיים על הזולת ונאבקים בו במקום בהם. ובמקרה שלפנינו- הצורך, התלות, החשש מאכזבה, גרמו לכל אחד מהם לראות ברעו לא את מי החיים להם קיווה, אלא את השור העולה מולו ובועט.
אפשר להתמודד עם מצב כזה. מי שמכיר את הדינמיקה המתוארת יכול לשלוט בה. יכול לאמור לעצמו: יש לי צורך אדיר לחלוק עמה את רגשותיי, זהירות! סכנת פיצוץ! סוף סוף גם היא מגיעה עמוסה בצרכים משלה. לפני שאני מסתער ננסה לברר ביחד איך נגיע שנינו לסיפוק צרכינו הרגשיים ( וכמובן, לא רק "לתת על מנת לקבל" אלא מתוך אכפתיות ואהבה) בלשון החסידות קוראים לזה "צמצום הדדי"- כל צד בקשר מצמצם את עצמו מעט ומפנה מקום לשני. אפשר ללמוד את זה!.
צמצום הדדי
