להרבות בשמחה ולהוסיף צניעות

בסייעתא דשמייא מתרבות בישיבתנו השמחות.
ועל כן, בכדי שנוכל בשמחה של מצווה להרבות,
ועל צניעותנו נוסיף שמירה על שמירות,
אשר דורנו זקוק לזה בכלל, ובפרט בשמחות
לבל יהא יצר הרע מרקד בין השורות,
כי כשיצה"ר שולט אין שמחה ואין ברכות.(אבה"ע ס"ב, בית שמואל ס"ק יא' )
על כן נחלץ חושים והפרצות נגדור,
להוסיף צניעות, בשמחה של קודש נרבה אור
להאדיר את שם אלוקינו הגדול והנורא והגיבור,
ולא נתפס כולנו בעוון הדור.

א. בין המעגלים מן הראוי שתהיה מחיצה עשויה
לבל ירקדו בחורים ובתולות ח"ו בערבוביא
הן על זאת צווחו כל גדולי ישראל ככרוכיא,
ותהיה השמחה שלמה וראויה.

אל לו לחתן, בפרהסיא להושיט ידו לכלה
כשם שכך ינהגו, זה בזה, לאחר ההילולא.
שהרי בצניעות ישראל ראוי לעלות ממעלה למעלה.
ולא נהיה לחוכא ולאיטלולא.

ג. בשמחה של מצווה מרובים הקולות,
קול ששון, קול שמחה, קול חתנים וכלות,
אך עם זאת אין ראוי לו לחתן לסלסל בקולו,
בשיר ורנן לבדו, כדאמרי אינשי, סולו,
כאשר כלתו החסודה עומדת לה מולו.

אם בשר יחידי ראינו מקום להחמיר,
ודאי בריקוד שאת הלב מסעיר.
ואת אש התאווה עלול לא פחות להבעיר,
לכן ראוי לו לחתן את ריקודי היחיד להשאיר,
למקום לא יחזו בו כל בחורה וצעיר,
ובזאת שמחתנו באור יקרות תאיר ותזהיר.

ה. לפעמים בשמחת הריקוד מניפים את הכלה על כפיים,
על כסא או על שולחן גבוה עד השמיים
והרי היא בת מלך שכל כבודה בפנימיותה,
אל לה להתנוסס בראש חוצות, ואיה צניעותה וחסידותה.
ואיכה יושלם זה הבניין אם כך ננהג ביום כלולתה.

ועל כל זאת ראוי במילים להכביר,
כי לא באנו כאן לפסוק הלכה אלא רק להעיר.
ואל לנו ללמד חובה על מי שבאלו אינו זהיר,
כי כאמור לעיל באנו רק לגדור פרצות, ולהזהיר,
ובעזר ה' יתברך נזכה לראות איך אור- חדש על ציון יאיר.