חלק בלתי נפרד מתולדות זמננו הוא המעבר האינטנסיבי לעיסוק בהוויית הפרט. עיקרון זה בא לידי ביטוי בדרכים רבות. אחד הבולטים בו הוא שינוי היחס לעצמיות – האנושות מבקשת יותר את החוויה, את המימוש העצמי, את ההתחברות, את האושר. אין מדובר בחיי היחיד בלבד כי אם גם במערכות רחבות יותר, בראש ובראשונה – המשפחה. עיון בתחומי ההרצאות והשיעורים בתחום המשפחה יגלה כי הכותרות התחלפו. אם לפני כמה עשורים המינוחים היו קדושת המשפחה הישראלית, כללי החינוך, טהרת המשפחה וכדו', אנו מוצאים היום את המילים זוגיות, מימוש עצמי, אושר ודומיהם. ככל תהליכי הרוח יש דורשים זאת לגנאי ויש דורשים לשבח. אמת הדבר כי יש הרבה חיוב בתהליך זה, הממצה ביתר שאת את יכולתו של האדם כשרונותיו ואושרו, כמו גם הרבה שלילה בהפיכת האדם לסדר הגודל בו נמדדים דברים, כאשר כנפי הרוח נקצצות והאידיאליות המשפחתית מוצאת את עצמה נופלת וקורסת. אין המשפחה נתפשת עוד כחובה כי אם כאפשרות, וזהו דבר נורא.
תנאים ראו במצוות הנדה את תרומתה של תורת ישראל למבנה המשפחתיות בישראל. כבר בימים עברו זיהו תנאים כי לחיי הנישואין אורבת סכנה גדולה – השחיקה. העובדה כי מיום כניסתם לחופה ועד מאה ועשרים צמודים בני הזוג זה לזו ונאמנים בנאמנות בלתי מסויגת, מביאה למציאות של "רגיל בה וקץ בה". בשל כך ביארו כי אחת ממגמות מצוות טהרת המשפחה היא חידוש הברית. בני הזוג עוברים תדיר ממצב של נישואין למצב של אירוסין מחודשים (שהרי בזמן האיסור אין הם נזקקים זה לזו כבימי אירוסיהם), ועל ידי כך מחדשים את הברית ביניהם. יש כמובן להדגיש כי אין זו משמעות המצווה כולה, ותחומי הטומאה והטהרה הם חלק מהחוקים שאין הם מובנים במחשבת אנוש. ברם, תנאים וראשונים לא מנעו עצמם מלעמוד גם על ההיבטים הטבעיים של מצוות אלו.
קדושת המשפחה בישראל צריכה להיות אחד מאתגרי הציונות הדתית בשעה זו. מול ההתמוטטות של המשפחה הנאמנה והקדושה, הכורכת יחדיו את האהבה ואת הקמת הדור הבא, את הנאמנות ואת מצוות ההעברה מדור לדור של מסורת ישראל – אנו קרואים להתחזק ולהקים קדושה זו מחדש, ולהביא עמה את הבשורה שיש לתורת ישראל בתחום זה. עתידו של עם ישראל תלוי בגרעין היסודי והעיקרי שבו – המשפחה היהודית.
תנאי הכרחי ליכולתנו לעשות זאת הוא להיות נאמנים בנאמנות מוחלטת לעולמה של הלכות קדושת המשפחה. לא ניתן לטפס מעלה בסולם המשפחה ללא התשתית היסודית של יסודות השולחן ערוך. ככל שאנו עצמנו נתחזק בשמירת קדושה זו, ובהקפדה על כל דיניה ופרטיה, נוכל לפנות לציבור כולו ולהציע בפניו את משמעות השבת קדושה זו לחייו, מול החדירה של תרבות זרה ונוראה, המפרקת את המשפחתיות. עלינו ליטול קורה מבין עינינו ולהפוך ראש גשר הקורא לאומה לשוב אל יסודות הבית היהודי, ולהעלות האופן מתמיד את רמת הנאמנות להלכות טהרת המשפחה.
יש גם מקום נרחב לשיפורים באורחות הטבילה, והציבור קרוי לראות זאת כאחת המגמות של הציונות הדתית. ראשית שינויים אלה נעוצה בתחומים הטכניים – המקוואות חייבות להיות ידידותיות יותר וזמינות יותר; הבלניות העושות מלאכת קודש בנאמנות ובמסירות צריכות גם להבין את הרגישות ושמירת הפרטיות והצניעות, ולעשות כל מה שניתן במסגרת ההלכה כדי שצניעות הפרט תישמר; פרנסי הציבור חייבים לדאוג למבנים נאותים במספר מספק כדי לקלוט את הטובלות כולן וכדו'. בד בבד יש צורך לחזור ולשנן את הלכות היסוד ואת מנהגי הטבילה, כדי להעמיק ביתר שאת את הנאמנות לקדושת המשפחה. בני הזוג נתבעים לבנות את ציר חייהם המשותפים סביב ההתעלות והתרוממות הרוח המצויה בעולם של קדושה.
זו אחת המשימות העיקריות העומדות בפני כל יראי ד', וייתכן כי הציונות הדתית עשויה להיות נושאת הדגל בשל היות נטועה בעולמות רחבים של הציבוריות הישראלית. העולם המשפחתי המתמוטט מביא רבים לשוב אל הקדושה והטוהר שיש בדיני טהרת המשפחה, ולא פחות מאשר מגמתנו לתקן את מדינת ישראל במובנים הכלליים, מוטל עלינו לראות את האחריות למקדש המעט הפרטי של הזוגיות, שהוא גם מצווה גדולה, וגם תנאי הכרחי לבניינה של הזוגיות הנאמנה. נוביל אנו את התשובה והנאמנות לקדושת טהרת המשפחה בנו עצמנו, ומאתנו תצא הקריאה לאומה כולה לנאמנות כוללת זו, שבה תלויה המשכיות האומה וקדושתה.