"שלחתי לך הזמנה", זימזם עומרי בדרך לקורס במתמטיקה דיסקרטית, "הקמנו קבוצה של המחלקה. מעבירים שם שיחזורים ופיתרון של תרגילים. חובה לפני המבחן".
"אין לי ספר הפנים", הבלטתי את החזה בגאווה.
"אין לך מה?", הסתובב אלי עומרי.
"ספר הפנים, פייסבוק", הסברתי.
"משהו של דתיים?", שאל באי אמון.
"זה לא בגלל שאני דתי", הצטדקתי, כיוון שאני שונא שכל דבר שאתה עושה בגלל אידיאלים נהפך בסוף למשהו של דתיים.
"קשור לזה שאין לך אייפון?" ניסה עומרי להבין.
"לא, פשוט זה הדבר הכי מטופש שהמציאו מאז הטמגוצ'י. ואני אפילו לא לוקח בחשבון את הטלאטאביז" .
***
לי בחיים לא יהיה פייסבוק. נקודה.
כלומר, בלשון עתיד. פעם היה לי פייסבוק. לא שרציתי. פשוט אח שלי נסע לפני שלוש שנים לארה"ב כי סיפרו לו שהכסף גדל שם על העצים. כמו הבהלה לזהב, רק שכולם כבר יודעים שאף אחד לא מצא שם שום דבר ובכל זאת הם חייבים לנסות. דולרים כמובן הוא לא מצא שם, אבל כל הזמן הוא שיגע אותי שאני חייב לראות את התמונות המטופשות שהוא פירסם בפייסבוק.
אז הסכמתי וביקשתי שהוא ישלח לי את התמונות לגי'מייל. אבל אחי ענה תשובה די מגומגמת שזה מסובך, אין שם לייקים ושבחו"ל זה הדרך היחידה להיות בקשר. כאילו שמאז שהקימו את פייסבוק השמידו את כל הטלפונים והחילו את חוק ההתיישנות על הדואר האלקטרוני.
רק אחרי שחמותי שאלה אותי אם ראיתי את התמונות המצחיקות שאח שלי פירסם, הבנתי שעברתי את הגבול. אם אפילו חמותי למדה להשתמש בפייסבוק ואני רוצה שיהיו לי נושאים חיוביים לשיחה איתה כדאי לי לפחות לנסות.
אז נכנעתי ופתחתי חשבון. מה, אני פחות יהודי ממארק צוקרברג?
כשאחי חזר לארץ והפסיק להעלות תמונות מטומטמות לפייסבוק, הוא גם גילה שאפילו בארה"ב הכסף לא צומח על העצים וגם הדולרים כבר לא שווים כל כך הרבה. ואז אני החלטתי שכבר אין לי מה לחפש שם יותר. לא שלפני זה היה לי הרבה מה לחפש, אבל רק אחרי שהוא חזר סוף סוף הצלחתי למצוא את הדרך לבצע שם התאבדות וירטואלית. זה לא שלא קפצו לפני הרבה חברים של מארק צוקרברג שמעולם לא הכרתי שהפצירו בי להישאר כי גם ככה הערך של המניות שם לא משהו. אבל תיארתי לעצמי שהוא יצליח להסתדר גם בלעדי.
אבל טעיתי.
***
אולי זה מאוד מפתיע, אבל גם לאשתי אין פייסבוק. היא אפילו שונאת את פייסבוק יותר ממני. אם אני רק חושב שזאת המצאה מטופשת, אז אשתי בכלל משתגעת מכך שאנשים מכלים שם את זמנם. היא גם טוענת שזו סתם אגדה שנשים מכורות לפייסבוק יותר מגברים.
כלומר, זה לא שהיא לא נמצאת בכלל בקשר עם כל הקרובים שלה בחו"ל. פשוט כשהיא רוצה מידי פעם (או פעמיים ביום) לראות את התמונה החדשה של הבן של הבת דודה השנייה שלה, היא פשוט נכנסת דרך הפייסבוק של אמא שלה.
שלא תבינו לא נכון, זה לא גניבת זהות. פשוט, פעם אמא שלה נתנה לה את הסיסמא כדי לראות תמונות חתונה של החברה האמריקאית שלה. ומאז אמא שלה לא שינתה את הסיסמא.
אשתי כמעט אף פעם לא מתחברת מחדש לפייסבוק של אמא שלה. היא פשוט אף פעם לא התנתקה. הדפדפן יודע כבר בדיוק לאן היא רוצה להיכנס ולמי היא רוצה לתת לייק. מידי פעם חותנתי מגלה שיש כל מיני דפים של אנשים שהיא עשתה עליהם לייק למרות שהיא בכלל לא מכירה אותם. לפעמים חותנתי חושבת שיש לה אלצהיימר כי היא לא מזהה את כל התגובות שהיא כתבה. אני אמנם יודע שאין לה אלצהיימר, אבל עדיין לא הצלחתי לשכנע בכך את אשתי.
לאחרונה אשתי, כלומר החותנת שלי, אישרה הצעת חברות מ"קבוצה של אימהות שלבנות שלהם אין פייסבוק". המכנה המשותף היחיד הוא שאין ביניהם אף מכנה משותף חוץ מזה שהבנות שלהן מכירות אחת את השנייה מהאולפנה.
***
הבעייה האמיתית בפייסבוק היא שאף פעם אתה לא מצליח להיפטר מזה. גם אחרי שהצלחת להתעלם מכל החברים שהתחננו שתישאר חבר של מארק צוקרברג, תמיד יהיה לך מצפון על כך שהיהודי נמצא במצב לא טוב בבורסה. לכן עדיין אני מסכים לקבל כל יום מייל מיילים של כל האנשים שטרחו להציע לי חברות וכל פעם כמעט מתפתה מחדש.
א"א להיפטר מזה. כלומר, זה לא שאי אפשר בכלל. בכל מייל יש קישור באותיות קטנות (מאוד) שאפשר ללחוץ עליו כדי שיסירו אותך סופית (כמעט) מרשימת התפוצה. זה לא שאף פעם לא לחצתי על הקישור. פשוט כל פעם, כאשר דף האינטרנט שאל אותי אם אני ממש בטוח ולחצתי כן, הוא הפנה אותי לדף אחרון בהחלט ששאל אותי אם אני בטוח שאני ממש בטוח.
תמיד בדף האחרון הזה אני נשבר. אני תמיד אומר לעצמי "מה איכפת לך לעזור קצת למארק? זה לא שבאמת יש לך חשבון משתמש. זה רק וירטואלי".
"וחוץ מזה", אני תמיד מצטדק, "אני צריך לדעת מי יכעס עלי שלא הסכמתי להצעת החברות שלו".
***
אבל אז הגיע עומרי וניסה לפתות אותי עם הקבוצה של מתמטיקה דיסקרטית. אני אמנם לא אוהב פייסבוק, אבל המצב שלי בקורס גם ככה לא משהו, ועוד מעט יש מבחן.
דווקא לקבוצה הזאת רציתי להצטרף. אבל אז נזכרתי שבכלל אין לי חשבון. כלומר, החשבון מוקפא. אם ארצה להצטרף אז אני אצטרך להוציא אותו מהפריז'ר. או אז מארק צוקרברג יחייך בסיפוק וירגיש שעשה עלי סיבוב.
אז עשיתי דבר מאוד פשוט. סיפרתי לאשתי על הקבוצה החדשה ששלחה לי הזמנת חברות במייל ושהמצב שלי אנוש בקורס. תוך יומיים החותנת שלי הצטרפה לקבוצת הסטודנטים במתמטיקה דיסקרטית. ובא לצוקרברג גואל.