כשהייתי קטן, הפוני גירד נורא. הורי לא הרשו "לעשות" גלאח כמו שאר חבריי, ועל כן נאלצתי להעיף את שערי הצידה בכל עשרים שניות. עד כיתה ה"א, השיער הפך אט אט לשביל בצד, אשר באותם ימים, טרום ה"שביל באמצע המדרשיסתי", היווה את המילה האחרונה באופנה הדתית לאומית.
לקח לשערי כמעט חמש עשרה שנה לגדול הצידה באופן טבעי, דא עקא שרק בתחילת העשור השני של חיי, נזכרתי שהנה: אני יכול לעשות מה שבא לי, ולהיפטר סוף סוף מהפוני (ומהשביל שכבר מזמן יצא מהאופנה).
היום, בתפר הזה של השלושה ארבעה חודשים עד שאני עושה מספר שניים על כל הראש, נותר זכר לשביל, כמו רווח שהותירו זוג שיני חלב שנפלו מפיו של ילד בגיל גן. לא משנה כמה אנסה לסדר את השיער, הרווח הזה בצד שמאל עודנו קיים ומגוחך, זכר לחורבן ולמשמעת התספורת שנכפתה עלי בגיל צעיר. ועל זה נאמר: קשה זיווגן (של שערותיי) יותר מקריעת ים סוף.
* * *
רובנו המוחלט הגיע מבתי ספר יסודיים מעורבים, ומתנועת הנוער "בני עקיבא". על כן, היינו מתווכחים עם רבותינו, ומנסים בתחילת כל חודש ארגון להשיג היתר "לכתחילאי" על מנת להיות שליחים בסניף הולדתנו. אך תחושת ה"אין רוח חכמים נוחה הימנו" חלחלה בנו באיטיות, ובצירוף עם ביישנותי הטבעית שטרם הספיקותי להתגבר עליה (למרות כל שנותיי כמדריך וכמעביר פעולות חבריא בי"ת אגדי), נגמלה בליבי ההחלטה שמקומם של כישוריי הוא בסניפי האריאל הנפרדים מבנות, ונתקיים בי הפסוק: משנכנסין לישיבה ממעטין בשיחה (עם הנשים), פירוש, שאין משיחין איתן כלל.
אין פתיח שחוק לדבר תורה מאשר "פנו אלי ממש לפני רגע, ולא היה לי זמן להכין...", ולא היה פתיח שחוק לשיעור האמונה של הר"מ שלנו מאשר: "בדרך לכאן פתחתי במקרה את הרדיו...". הקונספירציה טענה כי לרמינ"ו מתרחשת "קפיצת הדרך" הפוכה, אחרת כיצד הוא מצליח להתעדכן בכל כך הרבה, במשך שתי הדקות הנדרשות על מנת ליסוע מביתו לחדר השיעורים שלנו.
סופו של החושד בכשרים ללקות בגופו, ואכן, באחד האמשים, נתקלתי בשותפי לדירה, צופה בתוכנית ריאליטי שטחית להחריד, בה מפגישים חבורת בנות הסובלות ממחסור חמור באינטליגנציה שכלית, עם חבורה של בנים הסובלים ממחסור חמור עוד יותר של אינטליגנציה חברתית. באותו הפרק קיבלו החנונים משימה להתחיל עם בנות שיצאו לחולל בכרמים (או בשם המודרני: להתאמן בחדר הכושר).
הצפייה בפרק החזירה אותי כמה שנים אחורה, ליום מיונים של הכשרת מדריכי "גשר", היום הראשון בו אזרתי אומץ ושברתי את תקופת התנזרותי מבנות המין השני מזה כמה שנים. כמו אותם חננות, גם אני גמגמתי, לא ידעתי איך לדבר, ובעיקר חיפשתי לי מקום אחר לקבור בו את עצמי, בעוד שם בתוכנית הם נאלצו להשיג מספרי טלפון, ואולם אני בסך הכל ניסיתי לנהל איתן שיחה פשוטה.
וכך, בגיל עשרים וחמש, נותרתי עם רווח בשיער זכר להורי, ועם בור בהשכלה בכל הנוגע לבנות, זכר לימי הישיבה.
* * *
ניתן ללמוד מהספרים מה ההבדל בין "אהבה" לבין "התאהבות", אבל עד שלא תתאהב עד מעל הראש בבחורה שממש לא מתאימה לך, לא תבין למה יש אומרים לחכות כמה חודשים עד אשר הרגש ידעך קצת, בשביל להחליט באובייקטיביות אם אתם מתאימים. אתה צריך להכיר פעם אחת בחורה ממש יפה (אבל, תסלחו לי על המילה, גם ממש ביצ'ית), בשביל להפנים את הפסוק: "שקר החן והבל היופי" (אחרת אתה נשאר לתמיד מהבייני"שים עליהם מתלוננים, ובצדק, כי הם מחפשים רק דוגמניות). יש עוד מיומנויות כמו הפעם הראשונה בה אתה מדבר למעלה משעה עם בת (עד שהיא מתייעצת איתך לגבי החבר שלך. אז אתה קולט שסך הכל התרגשת מכך שאתה מנהל שיחה של ממש עם בחורה, אבל זה לא שקרה בינכם משהו), בה אתה למד כיצד להרבות שיחה עם האישה.
* * *
מעניין. אילו לא הייתי עוזב את הסניף, ואם הייתי מתגייס למסגרת קצת פחות חממתית בצבא וכו', אולי הייתי לומד את הלקחים הנ"ל תוך כדי החיים, ולא דרך הבנות איתן יצאתי. ישנו זמן קצר מאוד ההופך אותך מפנוי לרווק זקן, ואולי לא שווה לבזבז את שנות הדייטים הספורות, ללימוד אל"ף בי"ת של מיומנויות בסיסיות.
מי שגדל לזוגיות קלוקלת של הוריו, סובל מפחד עצום ברגע שהולך לו טוב עם בחורה (מתוך חשש כי הוא יגמור כמו ההורים שלו), ולכן חותך ברגע שזה נהיה רציני. מאידך, הוא יימשך רק לבחורות שלא מתאימות לו, או כי הוא מנסה לשחזר את הקשר של הוריו, או שבגלל הפחד מחתונה, מלכתחילה הוא כבר מחפש בחורה לא מתאימה... . חבריי החילונים לעומתי, מתנסים (או רואים אצל חבריהם) בקשרים כבר מגיל העשרה, וגם למי שגדל להורים גרושים למשל, יש הזדמנות לפגוש זוגיות אחרת ובריאה מזאת שהיתה בבית. מפמפמים לנו, כי חברה מעורבת עלולה לגרור חברויות כשאנחנו עדיין לא בוגרים לקשר של נישואין. אבל, דווקא תקופה זאת היא היא הטובה ביותר לאדם שמאוד מפחד מחתונה בשביל לפתח קשר בלי כל הלחצים המלווים אותו, ולהתנסות ולהחליט בעצמו מהי הזוגיות אותה הוא מחפש.
* * *
כמו כל שיעור טוב, נסיים בדברי הרב קוק זצ"ל, אשר כותב כי לחברה נפרדת יש חסרונות רבים, אולם- היתרונות גדולים על החסרונות (ולכן בסופו של דבר, אנו מחנכים לנפרד). השאלה היא, האם נמשיך להתעלם בקפידה מן החסרונות של חינוך זה, או שמא ננסה לחפש דרכים מקוריות בשביל לפצות עליהם. אולי גם הגיע הזמן, לחשוב ברצינות האם כדאי להרפות, בגיל מוקדם מאשר שלושים, מן המסגרות הנפרדות והמלאכותיות בהן אנו עמלים להקיף את עצמנו.