סדר בוקר בישיבה התיכונית, ואני ואליהו מנסים להבין עוד שורה במסכת שבת. "אתה יודע," אליהו מתוודה, "כשראיתי אותך ואת כלפא, נכנסים ביום הראשון לכיתה: אמרתי לעצמי- אלה הולכים להיות הערסים של המחזור. אתה היית עם בלורית ענקית כזאת, כמו שיש לך עדיין, וכלפא, שאי אפשר לטעות ולחשוב עליו שהוא אשכנזי".
עם השנים, אני דווקא נשארתי מה"ערסים" של התיכונית, ואילו כלפא, מהר מאוד הפך להיות מה"דוסים", ואף הלך לישיבה גבוהה בהתאם. כשסיפרתי לחברים שלי מהאוניברסיטה שבתיכון שאני הייתי מהערסים, הם ממש לא הבינו על מה אני מדבר, אבל אז הסברתי להם, שאצלנו ה"הכי דתיים" היו נקראים: דוסים, ואילו הפחות, כמוני, היו: ערסים (מה לעשות שחבריי היו כל כך תמימים ולא מכירים, עד שלא ידעו מה המשמעות האמיתית של המילה).
עם השנים, התוודעתי לכינויים שונים, שעוזרים לכל אחד מאיתנו, להגדיר את הדתי יותר, או פחות, ביחס אליו. נתחיל עם החרדי, המגדיר את הדתיים הפחות דתיים ממנו: "מזרוחניקים". המילה "מזרוחניק" מקורה בכינוי שניתן ל"פועל המזרחי", ובכלל, לכל תנועת הציונות, אשר חרתה על דגלה את השיבה לארץ ישראל, ששכנה מזרחית לכל אותם יהודים שחיו באירופה.
החרדלניקי"ם, למרבה האירוניה, משתמשים גם הם במילה "מזרוחניק", לתיאור כל מי שפחות מקפיד על השילוש הקדוש (תפילה במניין/רחצה וריקודים נפרדים/חסה גוש קטיף) המייחד את החרדלני"ק הלז.
ולבסוף, כלל הציבור הדתי לאומי, המשתמש בכינוי "דוס טרור" לתאר את זה המקפיד יותר ממנו, ואת זה שפחות, בכינוי: "דתי לייט", "דתי סבבה", או בכינוי הצהל"י: "דתי בלאי".
אומנם, מסתבר שזן חדש נולד, כזה שמצד אחד שירי השבת שהוא שר והקביעות ללימוד תורה שלו איננה מאפשרת לו להיכנס לנעליים הקטנות של ה"מזרוחניק" או ה"דתי בלאי", אך מצד שני, זריקתו על כמה מחוקי השילוש הקדוש של ה"דוס טרור" איננה מאפשרת לחרד"ל להזדהות לגמרי איתו.
מכירים שאתם הולכים לחתונה החילונית, המבטיחה לכם פטור כשר למהדרין מהריקודים ואף מזכה אתכם בחולצה נקייה מזיעה בסיום האירוע? נכון שתמיד בדרך לשירותים, יש את הזוג הדתי הזה שקורע את הרחבה ומעורר רגשות מעורבים? מצד אחד, שוב פעם הראנו לחילונים שאנחנו יותר טובים מהם, מצד שני, בא לנו להוציא את האישה החוצה ולבקש ממנה במטותא: נא הורידי את כיסוי ראשך מעלייך, כדי שידעו שאת בסך הכל "דתייה לייט" שמותר לה יותר, וכך תעשי פחות חילול ה'.
צביקה שותפי לדירה החליט להמציא ל"דתי הירושלמי" הנ"ל מספר כינויים נוספים, המסייעים יותר להגדיר את אופיו המוזר, ואלו הם: "דתי מסיבות", "דתי מוצ"ש", "גם דתי", והכינוי האהוב עלי מכולם: "פרי לנסר" (מלשון: freelancer).
דתי מסיבות, משמע שאני דתי לכל דבר, חוץ מזה שאני הולך לפעמים למסיבות מעורבות בכובע ההפוך ורוקד בהם. "גם דתי", אומר שאני לא רק דתי, אלא: גם. ה"פרי לנסר", קרוי על שם מדריך הטיולים העצמאי, שבונה לעצמו את היומן ומחליט כמה ואיזה סיורים לקחת. בתרגום לדתית, זה אומר שאני מחליט על איזה פרטים אני מקפיד, ועל איזה- לא.
הדתי הנ"ל, אינו כופר בי"ג העיקרים של הרמב"ם, והוא אכן מאמין שמשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכולי. הוא כן כופר בקווים האדומים של החברה, במצוות שהפכו להיות המוקפדות והפופולריות ביותר עם השנים. לכן, הוא יכול לבוא אליך ביציאה של ללכת עם ציצית (מדאורייתא), אבל בלי כיפה (מנהג חסידות). לחלופין, הוא יאכל רק שחיטה של רבנות חדרה, אבל ישמור רק שעה אחרי הבשר המוקפד, כי לדעתו האשכנזים ממש הגזימו עם כל הקטע של שש שעות תמימות.
"דיו לו לאדם להיות חרדי", מטעים בפני חברי הפרי לנסר, מוכיח לי בלשונו את בקיאותו בלשון חז"ל. "החרדי בוחר להיות זהיר במצווה קלה במקום חמורה (ולכן יקפיד על בד"ץ אבל לא ילך לצבא), אעפ"י שאין הוא יודע מתן שכרן של מצוות. אז אם הוא מחשב שכר מצווה (של למנוע פיקוח נפש) כנגד הפסדה (שאם ילך לצבא הקויידש, הוא בודאי התקלקל), ואותו אתה מוכן לקבל כדתי, למה לא אותי?".
"להיות שבע שנים סטודנט-ועוד שנתיים התמחות-ולעבוד תוך כדי חצי משרה בשביל להיות רופא בסוף" איננה משימה קלה לשילוב עם "להתחתן בגיל עשרים וארבע ומיד להביא ילדים לעולם", ולכן בפועל, אעפ"י שהסטודנטים הכי מבריקים שאני מכיר באוניברסיטה הם דתיים, הם אינם משתייכים החרדל"י.
האם ישנו דתי כלשהו שיכול להתנשא ולומר שהוא דתי יותר או פחות מאותו הפרי לנסר, אם בסופו של דבר שניהם לא מקיימים הכל, אלא בוחרים כל אחד לשים דגש על מצוות אחרות, ומשם מתקדמים אט אט בעבודת ה' שלהם?
אולי דווקא הפרי לנסר יזכיר לכולנו, שיותר נכון לכנות את כולנו בעלי תשובה, וכך נצא ידי חובת כל הדעות והצניעות.