בגדי המלכה החדשים

כשהאישה מציעה ללכת לשוויגר לשבת, זה אמור להדליק נורה אדומה אצל כל בעל מסור. איך זה יכול להיות שלאישה יש בגד, אבל עדיין אין לה מה ללבוש? ומה הקשר בין חומוס ופיתה? מדור חדש בכיפה

חדשות כיפה אודי נצר 18/02/13 19:20 ח באדר התשעג

בגדי המלכה החדשים

"אוף, אודי, אין לי מה ללבוש", נשכבה זוגתי על הספה וניסתה לתפוס את תשומת ליבי, בעוד אני מנסה לעשות השלמות של עלוני השבת שלא הספקתי לקרוא בבית הכנסת. "אהה", מלמלתי ספק בהסכמה ספק בצער, באותו אופן שרק בעלים מגיבים לאחר שהם שמים לב שהזוגה בדיוק אמרה משהו, אבל אין להם מושג מה.

"אתה שומע או מקשיב?", תפסה אותי זוגתי על חם.

ובכן, ניסיתי. עכשיו הייתי צריך לחזור על המילים שאמרה על מנת לשכנע אותה שבאמת הקשבתי. רק אז לנסות ולהפנים תוך כדי את המשמעות, ואח"כ להבין איך הייתי אמור להגיב.

תלינג לונג. תלינג לונג. הפעמונים (של אוריאל לנדרברג) התחילו להכות בעוצמה בראשי העייף גם ככה. "על מה את מדברת?", ניסיתי להתחמק, " אפילו לחולצת השבת שלי כבר אין מקום על מוט התלייה שלנו".

"לא, הפעם זה רציני אודי", הרצינה זוגתי, "הפעם באמת נגמרו לי הבגדים".

"אם נגמרו לך, סימן שהיה לך פעם בגדים", התחיל המוח שלי לעבוד, "אם היו לך פעם בגדים, והם לא נקרעו או אבדו (מה שבטוח שלא קרה, מכיוון שעדיין אין מקום לחולצת השבת שלי). סימן שעדיין יש לך. מ.ש.ל." סיים המוח את הזינוק בעלייה. אך מיד, החזיר את הרגל לקלץ' והעביר לרוורס, כי ידע שאין טעם להתווכח כאשר מישהי אומרת לך שאין לה מה ללבוש, במיוחד אם זה הדבר היחיד שהיא הבינה ממצבור המילים הארמיות בכתובה שלה.

אני מתלבט האם ההכרזה כוללת ביסוס מעשי (חפצא) או פילוסופי (גברא). האם באמת נגמרו לגבירתי הנאווה הבגדים (ואז יש טעם לנסות ולהוכיח ע"י סיבוב במלתחה, שלא רק שיש לה מה ללבוש, אלא שגם יש לה המון בגדים שאפשר בכלל לזרוק). או שמא באופן פילוסופי, לאשתי לא ממש חסר מה ללבוש, חסר לה בגד חדש לקנות.

האישה טוענת כי האמירות שלה הן מהסוג הראשון, אבל כולנו יודעים כי האמירות הנ"ל הן מן הסוג השני. במצב מעין זה לא נותר אלא לקבל זאת כגזירה משמיים ולא להתפתות להוכחות אבודות מראש. זה כמו שמנסים להסביר לילד למה יורד גשם. מתחילים עם תיאוריה יפה של ים, אידוי ועננים. עד שלאחר כל כך הרבה "אבל למה?", פשוט מגיעים למסקנה שככה ה' רוצה ופתאום הילד מבין.

***

"טוב,שבת אצל ההורים שלך?", ניסתה אשתי לפייס.

"ההורים שלי?" התחלתי לחשוד. כידוע החושד בכשרים לוקה בגופו. אבל מי שלא חושד, אוכל אותה בגדול.

"האוטובוס עובר בתחנה המרכזית. ממש קרוב למרכז העיר. מרחק הליכה" קרצה. כאילו שיש סיכוי שבעולם שאשרוד מרחק תחנה אחד ברגל, כשתיק ה"בת עמי" העצום שלה על הגב שלי.

"אבל רק לפני יומיים היתה מכירת חיסול של בת עין כאן ביישוב, ואז אמרת שיש לך מספיק בגדים" ניסיתי את מזלי.

"צודק" היא הסכימה, "אבל אח"כ הסתכלתי בארון, והתברר לי שצדקת כשאמרת לי שכדאי ללכת למכירה".

"בכלל" היא סיכמה, "היה לי אז יום קשה, והייתי צריכה לנוח. הם תמיד עושים את המכירות האלו באולם הספורט שבקצה היישוב. זה רחוק מאוד, אתה יודע" .

"כן, בטח",סיננתי בשקט, "הרבה יותר רחוק מירושלים...".

***

לא יודע איך אשתי מצאה את כל הגומחאות האלו בין קינג גורג' למדרחוב. אני חשבתי שכולם הולכים לשם רק כדי להחליף דולרים.

כאשר ב"אותנטי" ניגשה אלי מישהי ושאלה אותי למחירו של סראפן הודי התחלתי להבין שאכלתי אותה בגדול.

"הסרא, מה?" שאלתי.

"אה, אתה לא מוכר פה?" - הסמיקה הבחורה, "הייתי בטוחה שאתה עובד פה, פשוט עמדת בצד ולא עשית כלום...". לך תסביר לכל הנשים שמסביבך מה אתה עושה באמצע חנות של אותנטי, כאשר אין לך אישה שתוכל להחמיא לה על עליונית שהיא מודדת, מכיוון שבדיוק היא נעלמה בחדר ההלבשה ואותך היא השאירה לתהות למה אף אחד לא טורח לסיים את השיפוץ בחנות.

"אתה יודע, תמיד שנאתי את הבעלים שנכנסים עם הנשים שלהם לחנות בגדים של נשים. מה הם חושבים לעצמם? זה לא בית קפה" הסבירה לי אשתי בדייטים.

ובכן, אז זהו שלא. לאחר 2 חנויות החליטה אשתי שהאמת היא זה דווקא בסדר שאני אכנס איתה, כי זה רק לשתי דקות ומדידה אחת. במילא היא מסתכלת מאוד מהר על בגדים. לי לא נותר אלא להמשיך ולבהות בתקרה בין מדידה ולמדידה, ולגלות שלכל החנויות של הבגדים בירושלים, אין באמת תקרה, יש למעלה רק צינורות גדולים, גמישים וכסופים של המזגן המרכזי. מה שרק מעורר תהייה: למה לעזאזל אף אחד לא טורח להפעיל אותו?

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן