איזו מן שלווה ועוד שבוע עבר

"אודי, קיבלת דואר“, טילפנה אלי הזוגה.

"את יכולה לזרוק אותו לפח. זה בטח פרסומת", שאלתי.

"מהצבא", לחשה אשתי.

"נו.. ו...", התעניינתי.

"רק שתדע", עירפלה זוגתי.

"מתי?", לחצתי.

"עוד חודשיים. 25 יום", הודתה אשתי באי רצון.

"אה, אז כבר פתחת אותו?", שאלתי בנונשלנטיות, מבלי להאשים כמובן.

"כן, בטח", התפרצה עלי הזוגה, "מה נראה לך? אז מה אם כתוב השם שלך? אתה הולך ליהנות שם עם כל החברים שלך ומשאיר אותי עם 2 הבנות. אני זאת שסובלת. יש לי זכות בדיוק כמוך לפתוח את המעטפה".

בצבא לימדו אותי שההגנה הכי טובה זאת התקפה, אבל אשתי לימדה אותי שההגנה הכי טובה היא נסיגה. ואשתי תמיד צודקת.

"לא התכוונתי, איולתוש. ברור שזו זכותך המלאה", התגוננתי, "רק רציתי לוודא שבאמת יש שם צו מילואים. פשוט בתחילת שנה כשהמח"ט שלח לנו ברכת שנה טובה בדואר צבאי כמעט התעלפת. רק כשהגעתי הביתה והתחלתי לצחוק כשראיתי את מה שהיה בפנים נרגעת".

"כן", נזכרה איילת בכעס, "צריך להיות טיפש מידי או מורעל מידי או שניהם כדי לחשוב על הרעיון האווילי לשלוח איחולי שנה טובה במעטפה צבאית".

***

"למה אתה לא עונה לי? אני כמעט ולא שומעת כלום. איפה אתה בכלל? הכל בסדר?", המטירה עלי אשתי שאלות.

"אין כאן בכלל קליטה", התגוננתי, "וגם, כבר יומיים אנחנו בשטח. כמעט אין לי סוללה. אז אני מדליק רק מידי פעם. בכל מקרה לא קורה כאן שום דבר".

"מה זה? יריות?", נבהלה הזוגה, "אתם בשטח? יש לכם מספיק אוכל שם? שמעתי שבגלל הקיצוץ בתקציב כבר אין מספיק אוכל למילואימניקים. קשה לך?איפה אתם ישנים? על האדמה?", נבהלה.

"לא, מה פתאום? מביאים לנו אוכל מהמטבח ואנחנו אמנם ישנים בשטח, אבל על מיטות ומזרונים. כשאמרו לנו שישנים בשטח על מיטות כמעט היה סירוב פקודה המוני. של הצעירים כמובן. הוותיקים הלכו עוד לפני כן לישון בבסיס. רק קילומטר".

"אז מה? אתה נהנה שם?", התחילה לחשוד.

"כן. כלומר... לא", מיהרתי לתקן לאחר שכיחכחה בגרונה.

"כאילו, זה לא שאנחנו ממש סובלים, אבל זה גם לא משחק ילדים. את יודעת, מטווחים, חי"ת בטיחות, הסתערות על מטרות ובדיקת פגיעות, אוספים תרמילים, דברים כאלה", ניסיתי להישמע מסכן.

"לא נשמע כל כך נורא יחסית לגיהנום שהילדים עושים לי בבית", אמרה.

הבנתי שאני צריך לעבור מוד ומהר. נפרדתי מהספר החדש של הרלן קובן, הנחתי את כוס הקפה (שחור, כמובן) והתיישרתי. "תאמיני לי, איילת. כולי תפוס מהתרגילים היום. חם. מזיעים. יבשים. פזצטות, בלאגנים. הלחות בבא"פ לכיש הורגת אותי", הוספתי.

למה להגיד את האמת ולבאס את האישה? אז מה אם במטווחים יורים רק 5 כדורים באוויר כדי לצאת ידי חובת איפוס נשק, ועוד כמה צרורות רק אם אתה באמת מורעל. ומזיעים? בטח, אז מה אם יש ציליה? - בקיץ, כששותים קפה שחור, גם בציליה חם. וחוץ מזה, זה בכלל לא נוח לשכב ככה על האדמה ולדמיין שהקסדה היא כרית. תמיד יש איזה אבן מעצבנת בנתקעת לך במקום הכי לא מתאים.

"היית מעדיף להיות בבית?", ניסתה להכשיל אותי.

"כן, בטח", שיקרתי.

***

"אז איך היה היום, אודי יקר שלי?", התעניינה איילת.

"תרגילי חוליה, מחלקה ופלוגה. אני לא יודע מה אמרתי לך אתמול, אבל הפעם אני באמת תפוס", עניתי עייף ורצוץ. רק עבר יום וכבר התחלתי להתגעגע הביתה. כלומר, לא לקלח את הילדים או להחליף טיטולים. פשוט לשבת על כסא, בלי שרירים תפוסים, בלי מצב כריעה ומצב קריעה, נעלי בית מפנקות וכוס של קפה הפוך ביד.

"אז אתה כבר לא נהנה, הא?", שאלה אשתי בסיפוק.

"לא כל כך. לא", הסכמתי בלית ברירה, "אולי אפילו עדיף להיות בעבודה".

***

תופסים קו. משעמם. 4 שעות שמירה, ואם טוחנים אותך אז יש רק 16 שעות הפסקה. החבר'ה כבר התחילו לריב על הזכות לעלות לעמדות. אי אפשר להיות כל היום במצב טוק על מיטת הקפיצים. הגב כבר נראה כמו כוורת של דבורים. נמאס לי כבר לקרוא ספרים בעמדה והשפתיים שלי כבר מתבקעות מכל המלח של הגרעינים השחורים. כבר לא נשאר למי להתקשר. התקשרתי לכל מי שהופיע בכרטיס קשר מהישיבה התיכונית, אבל כולם כבר החליפו מספר. החמיא מאוד למוטי ברמן שנזכרתי בו פתאום לאחר 10 שנים. לא אמרתי לו שהוא פשוט היה היחיד שנשאר תקוע בגרופ עם אותו מספר אחרי מהפכת הסלולר.

"אז איך הולך בקו?“, התעניינה אשתי.

מה אני אגיד לה? את האמת? אחרי שהיא התלוננה כבר שעה על הצרות שהבנות עושות דווקא כשאני לא בבית וכמה בודד זה לישון באלכסון על מיטה זוגית? שאני אתלונן שאני לא מצליח לישון בלילה עם הקפיצים שנתקעים לי בגב, השק"ש שצד אחד שלו עשוי מפלסטיק ועם הכרית שגנבתי מהספא שלנו?

מה פתאום? אני חי"רניק! אני לא עשוי מסוכר. בסדיר הצלחתי אפילו לישון בעמידה באמצע שמנ"ש. אבל מצד שני, אני כבר לא בסדיר ועכשיו אני לא מצליח אפילו לישון בעֶמְדָה.

"שומרים", התחמקתי.

"על מה?", לחצה.

"האמת היא. רוב השמירות הם בכלל על המוצב עצמו. מה שנקרא בסיסיות. די מטופש כשחושבים על זה. לגייס כל כך הרבה חיילים רק כדי שהם יוכלו לשמור על עצמם. רק אם יש לך מזל אז אתה יוצא לסיור. וגם זה רק אם השבצ"קיסט ישן איתך בחדר".

"תדע לך", הבנות ממש גאות שאבא שלהם חייל", המיסה לי את הלב.

"וחשוב לי שתדע", אמרה אשתי בהערצה, "אני מרגישה מאוד בטוחה כשאני יודעת שאתה נמצא איפושהו ושומר על כולנו“.

נזכרתי באימרה ידועה שהצנזור הצבאי שקינן בתוכי לא אישר לומר אותה לאשתי באותו רגע מיוחד כל כך: "לפני שהתגייסתי - ישנתי, כי חשבתי ששומרים עלי. אחרי שהתגייסתי- ישנתי, כי שמרתי. אחרי שהשתחררתי - לא ישנתי, כי ידעתי איך שומרים עלי".

אין לי אלא להוסיף: כשהייתי במילואים לא הצלחתי לישון ולא שמרתי. שיחקתי בעיקר שש-בש.