פרשת סוטה יועדה בתורה שבכתב לביצור טהרתה של המשפחה בישראל. הקנאה של איש לאשתו זוכה בה לבירור עמוק, ומכוחו של בירור זה נפקדת המשפחה הטהורה בזרע של קיימה, ומתפרקת זו שאין היא טהורה במחיר כבד מאוד המוטל על האישה.
כשבאה התורה שבעל פה לבטא את המסר המרכזי העולה מן הפרשה בחרה להבליט את הפרשה במנגינה מיוחדת. חכמי התורה שבעל פה לימדו, בכמה וכמה מקומות, כי עיקר הלקח מהפרשה הוא מרכזיות שלום הבית בכינון המשפחה היהודית. ריבונו של עולם, שלא חס על שמו הגדול ומחה אותו על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו, הורה לחכמים דרך לדורות. ישנם הרבה סיפורים על גדולי התנאים שפעלו לאור הנחייה זו ממש. כך ביקש רבי מאיר שאישה תירק בפניו שבע פעמים, כדי לשלוח מסר לבעלה של אותה אישה על ענייני שלום בית, ולהשיב אותה אל ביתו לאחר התהליך החינוכי העמוק; כך הסכים רבי יהודה לאכול מתבשילה של אותה אישה שבעלה הדיר אותה מנכסיו, כדי להשכין שלום, וכך נהגו תנאים אחרים.
אמנם, חלק מהנהגות אלה היו נתונות במחלוקת, וכדרכם של יסודות רוחניים, לא ניתן לאף אחד מהם שלטון יחיד, וכשהוא עומד במפגש עם יסודות רוחניים אחרים יש לבחון באיזה מהם לנהוג. רבי שמעון בר יוחאי, לדוגמה, לא הסכים לאכול מתבשילה של אותה אישה, ולא הסכים להקל ראש בנדרים. ברם, אף הוא פעל גדולות ונצורות בהשכנת שלום בית – באותו סיפור ידוע בו הציע את ההצעה האבסורדית לבני זוג בהם שבאו להתגרש עקב אי-לידת בן. עיקרון זה מופיע אף בברייתא המלמדת כי השכנת שלום בין איש לאשתו היא אחד מהדברים שאין להם שיעור. גדולי ישראל לאורך הדורות מימשו יסוד זה , וכך נוהגים רבנינו עד היום הזה. הם משקיעים זמן רב כדי להשיב את השלום ליסודו של הבית, וראוי כי כל זוג יהפוך אידיאה זו למופת.
ברם, לעיתים מתחלף הרצון להשיב שלום בית למקומו בתביעה מן הקורבן שלא לעמוד על עניינים הנוגעים במקום העמוק ביותר של אישיותו. לעיתים באים בשם העיקרון של שלום בית ותובעים מאישה לשוב ולחיות עם בעלה המפר פעם אחר פעם את הבטחתו בשם העיקרון הגדול של חשיבות שלום הבית; לעיתים נותנים לגיטימציה למעשי נבלה, הקשורים בסחיטה, בין של האיש ובין של האישה, בשם המחויבות העמוקה המושרשת בנו למניעת התמוטטות הבית היהודי. כאן עשוי להימצא כשל מוסרי עמוק, בו מתעלמים משוועת הקורא לעזרה, ומעצימים את הפגיעה בו בשם השלום.
הקושי הולך וגובר כי במסגרת התרבותית של היום לעיתים גם קורא ההפך. לעיתים דומה כי ידם של היועצים והעובדים הסוציאליים מהירה מידי, בשעה שהם יועצים שלא להאזין לאף מילה של חרטה, ודווקא רצונם הכן לסייע לצד הנפגע, בין האיש ובין האישה, ממית פעמים רבות אסון, בשל זלזולם במוסד המשפחה ובחשיבות העילאית להשכין בו שלום.
יבורכו העוסקים והעוסקות בכינונה של מסגרת אמיתית לשלום בית, בו בראש ובראשונה שומעים בקשב רב לשוועת הנפגע, בין האיש ובין האישה, ורואים את ההתניה הראויה בין השכנת השלום לבין הזהירות מאטימת האוזן לסתימת העיניים מפני העוול הנורא. דווקא אנו, שרגילים להלך בין אידיאות שונות, ואינם נותנים לאידיאה אחת לסנוור ולמנוע את ראיית האחרות, מחויבים בפעולה האינטנסיבית העמוקה של השכנת שלום אמיתית. זו מצויה בין הצורך בשלום ואי התעלמות מן האמת ומן הדין, בין הרצון לסייע לשקם לבין החובה המוסרית להימנע מלכפות על הקורבן לשלם שוב את המחיר; זו המכירה בחשיבותו העילאית של הבית היהודי, אך יודעת גם את עוצמת הקשב העמוק. בשל כך, השכנת שלום בית היא אחת המשימות העילאיות שאנו יכולים ליטול על עצמנו בדרך הראויה, ולהוות בכך מופת לאומה כולה בהוראת הדרך הראויה לנצחיותה של המשפחה, כמו גם ללכת בדרכיו של הקב"ה שמחה את שמו על המים כדי להשכין שלום בין איש ואשתו.