הספקתי לסיים את התהילים בחג השבועות הזה. זה נשמע על פניו כל כך בנאלי אולי, אבל לא. אני אוהבת את ספר תהילים, באמת. לפעמים מתחברת לחוויה האישית שלי תוך כדי הפרק, לפעמים לסיפור המסגרת של דוד המלך שמציץ בין השורות. ויש שם בכי וצחוק, בטחון בה׳, ואמונה, וים של שירים ולחנים שרבנים צדיקים מאוד ואמנים מוכשרים מאוד נתנו לטקסטים. ועדיין, הלחץ של ערב שבועות עושה את שלו ופתאום נוחת עליך היצר הרע הקטן הזה, שמפיל תנומה על עיני מוקדם בהרבה ממה שצפיתי.
בלילה שלפני שבועות נסענו לדוד המלך, תפילות וניגונים והתרפקות רבתי על מלך שהסיפור שלו כל כך לא מלכותי, שהתחיל כאאוטקאסט ודחוי. השנה מציפים את הרשתות ביציאה נגד החרם ואני שואלת את עצמי איך לא מלמדים את הסיפור שלו. איך לא מסבירים לילדים דחויים שפעם, היה ילד אדמוני ויפה עיניים, שאפילו בתוך הבית דחו אותו - ובסוף הוא הפך למלך. ועוד איזה.
מיד אחרי דוד המלך נתנו קפיצה למאמא רוחל. כי אחרי שכל ההסגר אמרנו: ״הלוואי והיה פתוח״, כשהציון סופסוף נפתח, והיינו מרחק דקות ממנה, חשוּמה אם לא היינו הולכות. אבל כשהגענו לאמא, המפגש היה כל כך ׳אוברוולמינג׳, שלא הצלחתי להתקרב בכלל לפרוכת. עמדתי רחוק מאוד ממנה, ולא בגלל הקורונה, ובכיתי ובכיתי לפני שהתקרבתי להתרפק עליה ממש. כשסיימנו, היה מאוחר מאוד ונתקענו בפקקי ענק לצפון ועבודות בכביש, והופס -הגענו רק באמצע הלילה הביתה. לפני הכביסה ולפני הגיהוץ ולפני שהרמתי אצבע לקראת שלושה ימי חג ושבת.
ערב חג. מרתון של לסדר ולארגן ולפרוק, ולכבס ולגהץ. ולצאת בחיפזון לקניון - לא למצוא שמלה לבנה, אבל כן למצא מפה לחג. לפספס את האוטובוס הביתה, אבל למצוא פרחים יפים שחיפשתי מלא זמן בזמן הצעידה הביתה. לרוץ לבית הכנסת ולקשט את המתנה הכי גדולה שקיבלנו, ולקשור לה לא כתרים אולי, אבל פרחים. וכל זה כשאין לי סוללה בפלאפון כדי לאחל חג שמח לאנשים שאני אוהבת, אבל האחוז הבודד מספיק לי כדי להקשיב לכל הביצועים שיש לי בפלאפון של אמיר דדון, המורה והלב. ו...החג נכנס. נרות ותפילה וארוחת חלב, ועייפות אינסופית. אבל ממש, אינסופית. ונחיתה רכה אל הספה בסלון, תוך כדי לחישות של: ״באמת שאני לא רוצה לישון הלילה, טאטי. תאמין לי, באמת שלא. ..״
בוקר החג. קולטת שכולם כבר קיבלו תורה ורק אני לא הייתי. אבל במקום להתבאס, אני מזכירה לעצמי דבר אחד: שכשהייתי אצל דוביד המלך, ביקשתי שייתן לי, בדחילו ורחימו, לסיים את התהילים השנה. שלא יפתיע אותי שום עייפות או מצב חירום רפואי, או מה שזה לא יהיה. ושאסיים, אמן סלה, את כל הזמירות שלו, בשיר ובניגון ובשמחת עולמים. אז אני מניחה לחשש, ובמקום, הולכת סופסוף, אחרי ימים של געגוע, לבקר את סבתא שלי. אנחנו שרות ביחד שירי ביכורים, והעיניים שלה שמחות ואני מזכירה לעצמי שתהילים או לא, וקריאת התורה או לא, אני זוכה לפגוש אותה אחרי ימים שלא נפגשנו, וצריך להודות על הטוב. כי לא כולם זוכים אליו. ובאמת שהוא ישנו, אפילו אם לפעמים צריך קצת לחפש אותו.
צהריים. במרפסת. אחרי ארוחת חג וסיפורים של מה היה בלילה והאם הפרחים ששזרנו בבית הכנסת שרדו בלי מים. ובראש מתנגנים כל הזמן שני דברים - כל מה שעדיין לא הספקתי לקרא, ללמוד ולעשות. והניגון של דיסני מהמצעד בערב חג - let it go, let it go. ואני מחליטה שזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות, לשחרר. כי לא תמיד אפשר לעשות ״הכל״, אבל מה שאפשר - אז עושים.
התחלתי בלפתוח חומש ולקרוא, איך משה ניגש אל הענן, איך עם ישראל מתרגשים ומלאכים נרעשים מחיים את העם הקדוש שאמר ״נעשה ונשמע״. ואני מעבירה מבט מהשמים הכחולים אל הפסוקים, ויודעת שגם אם נדמה שקבלת התורה במרחק שנות אור, השמים אותם שמים, והבריאה נוצצת באותו אופן, ואפילו אם אני יושבת במרפסת, הלב שלי כבר היה בסיני וראה את הקולות ושמע את האורות.
פותחת את התהילים וקוראת עד שהנדנוד העדין של הכורסה הנתלית שלנו מערסל אותי ונרדמתי. התעוררתי אחרי שעה קלה, אבא ואמא לידי, כל אחד בתהילים שלו. וכמו הילד הזה שרץ לידך בשיעור ספורט וממלא אותך מוטיבציה להמשיך, אני אומרת לעצמי שאם הם יסיימו - אז גם אני. קוראת, ובכל ניגון עוצרת לשיר, לציפורים ולשמים, וממשיכה לניגון הבא. לא מדלגת על אף מזמור, וכל הזמן במרחק בטוח של עשרה ניגונים מאבא שיושב ממול. רגע לפני שבת יורדת, סיימתי את הספר. עם כל הניגונים, בלי לחלתר, בלי לזרז. ספר שלם שהיה ניצחון מתוק מאוד על קולות רועשים מאוד בנפש. ואני כל כך מאושרת שאמרתי ״מזמור לתודה״ ורצתי להתלבש לכבוד שבת קודש.
לא תמיד מספיקים הכל. בתקופה האחרונה הנפש שבי רוצה לקפוץ שבע מאות צעדים קדימה, אין לה סבלנות לחכות יותר. אין לה כוח לשמוע עוד מילה על ״התהליך״. רוצה את הכל כאן ומהר ועכשיו. וזה נשמע מטופש אולי, אבל קשה מאוד להילחם בנפש, במיוחד כשהיא הנפש שלך. אביתר כתב על זה כל כך יפה פעם שזה כמו להלחם בנמר במילים של היגיון. והוא לא מקשיב. או כמו שדוד המלך הסביר ״שפת לא-ידעתי אשמע״. הנפש מקשיבה, אבל לא מצליחה לתרגם את מה שהלב מנסה לומר, לא מבינה או אולי פשוט לא רוצה להבין. וזו מלחמה פנימית מורכבת, והיא לא רק בשבועות, והיא לא רק ביחסים בינינו לבין הבורא. היא ברצון לשעוט קדימה, כשהתהליך עדיין בעיצומו.
דברים באמת קורים בזמן נכון. לא סיימתי את הספר בלילה כמו שרציתי, אבל דווקא בגלל זה הרגיש לי כל כך משמעותי לסיים אותו בצהרים. ואני לא ממהרת לבטל את הנפש, כן? יש בי תחושה שהיא יודעת משהו, הנפש הזו, כמו חתול ששומע רעידת אדמה הרבה לפני שהיא מתקרבת. כמו שלהבדיל, הנשמה יודעת שלושים יום לפני שהיא עתידה לצאת את העולם שככה עומד לקרות. רעשים סונאריים עדינים של העתיד, נשמעים לאוזניה, הרבה לפני שהם מגיעים לאוזנינו. אבל ככה או ככה, מה שבטוח הוא שכדי להגיע ליעד כלשהו, ממש, לפעמים צריך פחות ללחוץ. פחות למהר לתוצאה. ללמוד קצת מאלזה. ולשחרר.
צילום: אוראל ואזנה