נכנסתי הביתה וביקשתי מהשם שיהיה שמח, וכך היה

אולי לא תמיד מצליחים לשמוח, ולא תמיד אפשר לעשות החלטה מודעת על לזרוק את השכל, אולי לפעמים אי אפשר להשתיק את הלב, ואולי אני לא יודעת שום דבר, אבל יש מי שכן והוא זה שדואג להכל

חדשות כיפה הדסה סאסי 19/08/19 13:30 יח באב התשעט

נכנסתי הביתה וביקשתי מהשם שיהיה שמח, וכך היה
צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

מיד אחרי שלושת השבועות הלכנו להופעה כמה חברות. לא תכננו ללכת. כל אחת הוזמנה במפתיע, יצא ששלושתנו נדדנו ביחד. אם אני אומר שסף האנרגיות נשק לעשרים אחוז, זה יהיה שקר. אולי היינו על חמש. במינוס. כל אחת הגיעה עם כל ה״ראמה״ שלה על הלב. הדאגות והעלבונות ומצבור בכי שעדין לא סיים את מה שהיה מכתוב לו. ובשלב מסוים החלטתי שדי לי כל המפגש בכי בכיכר הזה. גם כי הייתי עם המסקרה שלא עמידה במים, וגם כי די. די. כמה אפשר. אז שלפתי את הפלאפון כאחרונת בנות השש עשרה, לא לטובת סלפי. אלא וידאו. מלא מלא סרטונים יצאו משם, כל אחד יותר דבילי מהשני. בכולם התגלגלנו מצחוק. ואנשים מסביב אשכרה ניסו להדחף למצלמה. אולי כל אחד רוצה שיזכרו אותו שמח. אולי כל אחד צריך חבר שמח אחד שימשוך אותו החוצה מהביצה הטובענית של העצבות. לפעמים צריך לשים בצד את הלב אבל גם לזרוק את השכל ופשוט להיות ברגע, וזה - איך לומר, נהדר.

ועדיין, לא תמיד זה צחוקים. לא תמיד יש מסביבך אנשים שימשכו אותך החוצה מעצמך. לא פעם אני מציצה על האנשים שרואים את הסטורי שאני מעלה ברשתות ושואלת את עצמי מה הם רואים בצד השני. בא לי לפעמים להיות מישהי שלא מכירה אותי, ולהסתכל מבחוץ על מה שאני מפרסמת במבט זר. מה הייתי מוצאת שם? מה היה מרגיש לי שחסר? כי האמת שאני לא מעלה לשם היא שבא לי להתייאש לפעמים. בחיי. לקחת את כל הפאסון שלי ואת הקארה הפוטוגני ולהשכיב אותם לישון. רק שאפילו כשאני עושה את זה, אני רודפת בחלום אחרי החלומות שלי. לא שברור לי איך, אבל הלב כל כך מתורגל לחשוב שהטוב יגיע, שאפילו להתייאש אי אפשר פה. מכה.

ואולי כל הבעיה מתחילה בזה שבחודשים האחרונים פשוט עייפתי את עצמי מדי. לקחתי את כוחות הנפש, הרוח והגוף שלי עד לאקסטרים. כמו שחכמים אומרים שלכל אדם מכסת יש מילים לכל החיים? אולי יש גם מכסת כוחות פּר תקופה. רק שאני לא עצרתי ברגעים הנכונים, במקום לנתב בהגיון את המאמץ, דחפתי מדי ועשיתי מדי והתאמצתי מדי. מישהו כתב לי בתגובה לפוסט לפני כמה חודשים שהוא עושה 99% מאמץ ומשאיר להשם אחוז אחד להכנס בו. נדמה לי שצריך לעשות מאה אחוז ולהשאיר לו מאה אחוז להפתיע. רק שלרגעים בחודשים האחרונים נדמה שעשיתי 110, במילים אחרות - קצת התערבתי לו בתוכניות. קבעתי ביני לבין עצמי מה הוא צריך לעשות. ולא ככה, לא ככה צריך לעשות. לא רק שזה כוחי ועוצם ידי, זה גם לא עובד ופתאום נופלים לאכזבות שקשה לקום מהן. עד כמה שזה ישמע קלישאתי, באמת באמת באמת שבסוף לומדים שהכל זה תמימות ופשטות. הכל תלוי בעד כמה יש מוכנות להיות ״פרעסטיק״, ״איש פשוט״ כמו שרבי נחמן קורא לזה. וזה בכלל לא פשוט, כל ה״להיות פשוט״ הזה, הוא מוסיף. אבל לשם צריך לחתור. אמונה תמימה. על זה אני מתפללת עכשיו. אינשאללה שאני אזכה לה.

בטו באב האחרון במקום מסיבות והופעות הייתי עם אמא במטבח. שמונה שעות של סירים ומחבתות ולקפל טורטיות עדינות ונשברות סביב בשר בדרך כמעט בלתי אפשרית. שמתי פלייליסט בפול ווליום בטלוויזיה החכמה שלנו, ואמרתי את כל האמת שלי, כולל תעופה הסטרית על זמרים שהתנגנו ברקע. ובדיחות על שירים שאני אוהבת (ואמא פחות) או שאמא אוהבת (ואני, הממ. פחות) והיה כזה אושר. אפשר לומר את כל מה שעל הלב ולהיות שמח. זה לא צריך להיות כל כך קשה. הרבה יותר קשה להחזיק בבטן ולהיות מי שאתה לא. עם כל הדמעות שליוו את שלושת השבועות לא חשבתי שהצחוק יחזור. והוא חזר ונתן את הופעת חייו. ״המוח שליט על הלב״ אמר לי לא מזמן איש שאת המילים שלו אני משחזרת בראש כל הזמן. כעסתי על האמירה הזו בזמנו. הלו, הלו, ומה עם הלב? ופתאום הבנתי שלפעמים צריך שכל. לפעמים צריך לקחת החלטה ולומר ללב לשתוק קצת. לא כל הזמן, חלילה וחס. אבל לרגעים, השתיקה של הלב יפה לשמחה. ויש כוח להחלטה הזו. פשוט נכנסתי הביתה וביקשתי מהשם שיהיה שמח, והיה. תודה לאל. ועוד איך שהיה.

צילום: הדסה סאסי

בשבוע שעבר התהלכתי כל הזמן עם האמירה של רבי נחמן שאדם צריך לדעת שהאי-ידיעה גדולה מהידיעה. אני מכירה את התורה הזו כבר הרבה זמן, אבל בשבוע האחרון היא כל הזמן ניקרה לי בראש. ובשבת בצהרים, כשישבתי ללמוד קצת ליקוטי מוהרן בלי החלטה ממשית איזו תורה ללמוד, פשוט פתחתי את הספר ונפתחה לי תורה שמספרת איך בשבת פרשת ואתחנן, שבת נחמו, רבי נחמן יושב בבית, וכל התלמידים יושבים מסביב ואין לו כוח. הוא חולה מאוד, זה כבר קרוב מאוד ליום הפטירה שלו, ומתוך כל הקטנות הזו הוא מלמד תורה על המעבר מקטנות לגדלות. על איך מתוך ה״לא יודע״ שלו, הוא מגיע דווקא לתורות הכי הכי גבוהות.

זה המיס אותי. כי אני לא יודעת שום דבר, באמת. אין לי שום השגות בתקופה הזו. לב עמוס ומוחין דקטנות, ודווקא עכשיו באה לי התורה הזו, שלא הכרתי, על הנקודה שכל השבוע מנקרת בי. יש תדר בעולם, הרבה זמן אני מרגישה את זה, אבל אם אפילו כשלא יודעים מוכנים להיות מחוברים אליו, אז יש הרבה נחמה שמגיעה. יש הבטחה שתורה גדולה תצא מתוך כל ה״אין ידיעה״ הזו. ובנתיים בתוך כל מה ש״אין״, אני פשוט מוצאת את עצמי מודה על הטוב שיש. על ערבים של שמחה. על הטבע. על מילים שנכתבות. על אמא שלי. על הגילוי העצמי. על זה שהבורקס בשר ההוא לא התפרק בטיגון כנגד כל הסיכויים.

אולי לא תמיד מצליחים לשמוח. אולי לא תמיד אפשר לעשות החלטה מודעת על לזרוק שכל או להחזיר אותו. אולי לפעמים נדמה שאי אפשר להשתיק את הלב. אולי אני לא יודעת שום דבר. אבל משהו אחד מתחדד לי מאוד מיום ליום - שיש מי שכן. ואם אני נותנת לו לכוון את הדרך, או לפחות מכוונת לזה, אז רק טוב יצא מזה. בטוח. ואחרי כל הטעויות שנדמה שהיו בדרך, הידיעה הזו היא עצמה הרחבה גדולה.

לטורים קודמים

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן