לפעמים נדרשת הליכה - גם אם היא ארוכה

בשיר השירים קוראים על כמה הוא מחפש, והיא מחפשת, ואלפי שיטוטים בעיר, ושומרים עצבניים ומה לא. אבל כשהוא סופסוף מגיע, מבקשים ממנו רק ״לכה״. לא ״תרוצה". למה?

הדסה סאסי
יא בתמוז התשעט
,
14 ביולי, 2019 15:08

צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

השבוע הפלייליסט שלי הגריל בכל פעם את השיר ״לוּ יהי״. יכול להיות שזה בגלל שהשבוע ציינו 15 שנה ללכתה של נעמי שמר ז״ל, והסמארטפון כשמו כן הוא, אכן חכם מאוד, אבל נדמה לי שזה סתם בגלל שברמה מסוימת ייחלתי מאוד לשמוע אותו ומלמעלה כיוונו שהאייפון ידע.

זה לא הביצוע הרגיל, השקט והנוגה, אלא עיבוד רוקיסטי מאוד. המון גיטרות חשמליות. הרבה אנרגיות באוויר. ויש בזה משהו, בלשיר ״לו יהי״ שלא בתחינה או בקשה, אלא בתחושה שהיא איפושהו בין דרישה לבין לעמוד על שלך. לומר לו ״ריבונו של עולם, חליק עם ׳בעתה׳, לו יהי לפניך ‘ואחישנה׳״.

עד רגע לפני שבת התהלכתי עם המחשבה הזו. שאולי צריך לדרוש. כמו שדורשים את קרבתו, לדרוש ישועות. לא מעט חברות אמרו לי לאחרונה שפתאום עלה אצלן איזה כעס כזה מול הבורא - ״אני עושה ועושה ודי, קצת נמאס לי. הגיע הזמן שיתגשם״. ואמרתי להן שאולי זה נכון. כמו בכל השלבים של הגמילה, שיש קבלה, ויש כפרה, ואולי גם כעס הוא שלב נצרך. לא ״אני כועסת שלא נתת לי״ כי זה קצת לכפור בהבנה שה׳ יודע יותר מאיתנו, אלא פשוט לומר שעשינו וניסינו והתאבדנו על המטרה, וכבר אבדו להם הסבלנות והכוח והרוח במפרשים. אז הגיע הזמן.

רק שאז השבת ירדה על העולם ולבשנו לבן, והדלקנו נרות, וכששרתי את ״לכה דודי״ במרפסת מול השמים האדומים והים הגדול, שמתי לב ששיר הגעגוע הגדול ביותר הוא שמח בלחן ברסלב ומתוק בלחן הקרליבכי, ונוגה בלחן של יוסלה רוזנבלט, אבל הוא אף פעם לא רוקיסטי או עצבני. ״לכה דודי״ מבקשים ממנו. ״לכה דודי לקראת כלה״ כי רק ככה ״פני שבת נקבלה״.

ואפשר היה לכעוס קצת, הרי רגע לפני בשיר השירים קוראים על כמה הוא מחפש והיא מחפשת ואלפי שיטוטים בעיר ושומרים עצבניים ומה לא. אבל כשהוא סופסוף מגיע, אז מבקשים רק ״לכה״. לא ״תרוצה ותרים רגליים ותתפוס קצב בבקשה״ אלא ״לכה״. אולי בעצם בשם הגעגוע, כבד וחזק ככל שיהיה, מה שצריך בעצם הוא לא כעס או התרסה, אלא רק הליכה, גם אם הדרך נדמית לעתים הרבה יותר מדי ארוכה.

חצי עולם ראה השבוע את הטריק של הפקק מעל הבקבוק שמעיפים בשלל דרכים יצירתיות. החצי השני של העולם גם הסריט את עצמו עושה את זה בפועל. הגם שצריכה להיות לנו בעיה עם אנשים שעושים שטויות לטובת הלייקים, זה לא באמת כל כך בעייתי. מה שכן בעייתי זה השיתוף, בלי אבחנה ובלי מסננים, שיתפו שוב ושוב את ההיא על האופנוע ים ואת ההוא במסדרון. ושאלתי את עצמי למה זה חסר למישהו. למה מישהו אי שם הרגיש שאם יש איזה גאון שהסריט את עצמו מבצע את הדרעק הזה, אז אנחנו חייבים לשתף את זה שכולם יראו. איפה עובר הקו בין בידור לבין הטעם הטוב?

ואולי יש דברים שכדאי לומר עליהם ״אני לא שם״. או ״אני לא נותן לזה יד״. אמנם יש עוד שבוע שלם עד פרשת פנחס שרואה איך מנהיג בישראל עושה מעשה אסור ולא רק מפגין נגד זה, אלא קוטע את זה באבו. אולי דווקא במקומות האלה, יש קצת מקום לכעס או לביקורת וגם להליכה, רק מסוג קצת שונה. לדרישה לסנן החוצה מראות שמוטב לכולנו שייחסכו מהעיניים הטובות והנפש הרגישה שלנו. והלוואי שנדע תמיד מאיפה ללכת ולאיזה כיוון.

 

לטורים קודמים

בואו לבחור את אנשי השנה שלכם
עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

עזריאל שילת ואוריה כהן בחידון התנ"ך. מזל טוב צילום: צילום מסך, כאן 11

סיפור מההפטרה: חתן התנ"ך וסגניתו התארסו

קרא עוד