"ילדים זה שמחה"? - לא תמיד. ודאי לא במקרה של אחת מכל שש, שלפי הממצאים סובלת מדיכאון לאחר לידה. גם לא תמיד קל לשמוח בשבועות הראשונים לחיי ילוד שהוא בכור להוריו. זהו גילוי התנהגותי ופסיכולוגי שהיה מושתק חברתית במשך מאות שנים, אולי לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ובעידן ה-ME TOO יוצא החוצה. פתאום לגיטימי לדבר עליו, ולהציג אותו.
שלוש יצירות חדשות חושפות באחרונה את התסמונת המושתקת הזו ואת סיבותיה. סדרת מתח פסיכולוגי של הטלוויזיה האוסטרלית "הבכי" מציגה אם צעירה שכמעט יוצאת מדעתה כאשר תינוקה לא מפסיק לבכות יומם ולילה והיא עייפה עד מוות ומשוועת לשינה. התינוק הבוכה מפריע ללא הפסקה גם למנוחת הנוסעים כשהוריו טסים איתו מאנגליה לאוסטרליה. במקרה הזה מוביל התסריטאי את העלילה עד לקצה הקיצוני ביותר שלה, כאשר אבי התינוק עושה מעשה אלים נוכח סבלה של בת זוגו. מדיווחים בתקשורת ידוע אגב שאכן היו מקרים חריגים כאלה, והיו אימהות טריות שגילו אלימות כלפי תינוקן מסיבות נפשיות.
היצירה השנייה היא סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הישראלית "ואז הגיע ילד" שיצר רוני קובן, העוקבת אחרי שלושה זוגות צעירים בחודשים הראשונים אחרי הצטרפות תינוק למשפחה. רואים בה אבות ואימהות שאומרים דברים כמו "ילד זה לא מה שהבטיחו לנו", ומגלים תדהמה לנוכח "בן אנוש התלוי בנו באופן מוחלט".
היצירה השלישית הוא ספרה של נורית טל-טנא "הדובה הגדולה, מדברות על דיכאון אחרי לידה", שיצא באחרונה בהוצאת אדמה ופרדס. 19 אימהות, שחקניות, אמניות, מטפלות ומנחות הורים, כולל המחברת שהיא אוצרת תערוכות, מספרות בגוף ראשון על מה שעבר עליהן אחרי לידה. לרוב לידה ראשונה, אבל במקרים אחדים גם אחרי לידה שנייה. כולן חוו דיכאון אחרי לידה בדרגות שונות, מהתקפי בכי ותחושות של חולשה, עייפות קשה, בדידות ואובדן שמחת חיים עד אשפוז ומחשבות אובדניות.
צילום: shutterstock
טל-טנא אצרה בעבר תערוכה בשם "אי-מהות" שהציגה ציורים ועבודות אמנות אחרות של נשים שמכירות את הנושא מקרוב. היא עצמה סבלה מדיכאון אחרי לידה פעמיים, אחרי לידת בנה ובתה, ורק אחרי שהתכוננה לדבריה כראוי לקראת הלידה השלישית, ילדה השלישי לא "סבל" מאם מדוכאת.
תערוכת "אי-מהות" הייתה תופעה חלוצית שזכתה לתשומת לב תקשורתית רבה. בין היתר משום שבתולדות האמנות נעדר לחלוטין ביטוי פלסטי של התסמונת. האימהות לאורך הדורות, בציור ופיסול, בספרות ובשירי העם, באה לידי ביטוי תמיד בדמויות שהן "אימא אדמה", מחייכות באושר לעבר התינוק שבחיקן, מניקות אותו בהבעת שלווה שמימית, מחבקות בחמלה ורחמים, או מקסימום, כמו בשיר ערש מפורסם ביידיש ("שלופט מיר שוין יענקל'ה מיין שיינע"), מפצירות בו להירדם כי הן עייפות. באגדות העם יש אמנם אימהות רעות ואכזריות, אבל הן תמיד אימהות חורגות, אף פעם לא כאלה שהתינוק יצא מרחמן.
אז מה קורה בימינו שמשנה את הנרטיב?
לפני שאציג את תובנות מחברת הספר, הנה כמה ציטטות מפי האימהות שהמונולוגים שלהן מוצגים בו:
"הייתי בודדה ועצובה, הרגשתי נטושה...רציתי רק לעצום עיניים". "המון קורסים קיימים בנושא הכנה ללידה אבל אף אחד לא מדבר על מה קורה באמת אחרי הלידה...על אובדן החופש האישי, על התלות האין סופית של התינוק בי".
"החברות הכי טובות, שמדברות ומשתפות על הכול, לא מדברות על הרגשות הלאה של האימהות, זו אחת הסיברת שאני מוכנה לספר על מה שעברתי, הרצון לשבור את קשר השתיקה". "תינוקת שחיכיתי לה כל חיי ואיני חשה אליה דבר פרט לאחריות לשלומה ובריאותה". "כל מיני תחושות עלו בי – כאב פיזי, תשישות, רצון שמישהו יטפל בי, חרדה מפני הבאות...". "קמתי בלילות, האכלתי, שאבתי, חיתלתי, ערסלתי, ניחמתי, כיבסתי, חיטאתי בקבוקים, שרתי שירי ערש, וחיכית להתאהב. המשפט 'את בטח נורא מאושרת' הטיל עלי אימה, כי מה אם אני לא?"
ומשהו מתוך הקדמת המחברת: "את אימא. יש נשים שלא זוכות לאושר הזה. למה את לא שמחה? את צריכה להודות על מה שיש לך. חס וחלילה שלא תעזי לומר בקול שאת לא באמת מאושרת... (אז) אני רוצה לשתף אותך ב'סוד המלוכלך של האימהות', סוד שבמרחב הציבורי לא ששי לדבר על אודיות...עדיין ישנם מגזרים והמתביישים בתופעה ומשקיעים אנרגיה רבה בהסתרתה, שמא ידבק רבב במשפחה או שמא האם תיחשב ל'משוגעת'".
צילום: shutterstock
ועכשיו למפתח הראשון לפענוח התופעה. החוקרת לסלי דויל, שטל-טנא מצטטת במאמרה החותם את הספר ומסכם ממצאים מחקריים בתחום, כותבת שהדיכאון לאחר לידה "קשור בתנאים החברתיים והכלכליים שבהן מתפקדות נשים כאימהות". פרופ' מיקי בלוך, מומחה לפסיכיאטריה של האישה, מעריך שעשרה עד חמישה עשר אחוזים מהיולדות סובלות מדיכאון אחרי לידה ברמות שונות. חוקרים נוספים מודים שהמדע התייחס עד כה לתופעה כתסמונת נפשית בלי לקשור אותה ללידה.
מה שלא נאמר בספר, אבל ידוע לכל מי שגדל בחברה דתית או מסורתית זה:
א. היהדות (וגם חברות מסורתיות בתרבויות שונות), ידעה מאז ומתמיד שיולדת זקוקה לתקופת הסתגלות והבראה ולכן אפשרה לה לפי ההלכה בין שישה שבועות לשישה חודשים שבהן היא זכאית לשכב, לקבל סיוע מכל הסובבים אותה, כולל עזרה בטיפול בתינוק. במציאות המודרנית, משלחים בתי החולים את היולדת לביתה אחרי ימים ספורים כדי להתמודד כמעט לבד עם מטלות שהיא לא מכירה כגון הנקה. רוב המרואיינות בספר "הדובה הגדולה" מספרות שיועצת ההנקה הייתה קצרת רוח וקצרה בזמן ולא באמת עזרה להן. שלא לכולן יש אימהות שיכולות לעזור. שהן נשארו מבוהלות ובודדות בבית.
ב. הביטוי המודרני "חופשת לידה" הוא לעג לרש. מדובר בתקופה עתירת מאמץ גופני וקשיים כולל התמסרות של יומם ולילה בטיפול בתינוק
ג. בחברה הדתית ועוד יותר מזה במגזר החרדי, יולדות לא נעזבות לנפשן כדי להתמודד עם תינוק חדש ועם מטלות הבית. החברות, השכנות והסביבה החברתית כולה, מתגייסת לדאוג לבשל עבורה ועבור משפחתה. אימהות וסבתות בדרך כלל מדגימות ומסייעות בהנקה, בהחתלה, ברחיצת התינוק. ולמרות שגם אצל נשים דתיות יש תופעות של דיכאון לאחר לידה, הן שכיחות פחות, כי הבנות הגדלות במשפחות ברוכות ילדים לומדות מגיל צעיר מה כרוך בגידול תינוקות. הן לא מגיעות לאימהות כלוח חלק, כמי שלא יודעת אפילו לחתל. הרי לא פעם הן סייעו בהחתלה, האכלה וכו', אם לא של אמן אז של דודות ובנות משפחה אחרות.
ועוד הערה לגבי הספר החשוב, שבהחלט ראוי לצרף אותו לכל רשימה של הכנה ללידה:
רוב המרואיינות כאן הן נשים עובדות, בעלות קריירה מצליחה, עצמאיות וחזקות, חלקן כאמור אמניות ושחקניות. הן רגילות לשלוט בלוח הזמנים שלהן, לצאת מתי שבא להן, לבלות לעתים עד עלות השחר, לא להיות תלויות בזולתן, ואיש לא הכין אותן לכך שעם בוא התינוק הן מאבדות את עצמאותן המוחלטת.
עליהן מעתה, לכמה חודשים או שנים, להיות כפופות לצרכיו של התינוק, שעות ההאכלה והשינה שלו, עליהן ללמוד לבקש עזרה, ואם צריך אפילו תרופתית, וחשוב מאוד גם לגייס או לחסוך מראש סכום הנדרש כדי לשלם לעזרה בשכר לתקופה שאחרי הלידה. את כל התובנות האלה חשוב לכלול בקורסים הרבים של ההכנה ללידה ולגרום גם לאבות שבדרך, לא רק לאימהות, להפנים זאת.