בחלוק לבן ושמלת כלה | לזכרה של שירלי בת יהודית

את ספסלי בית הספר לרפואה חובשות היום מעל שבעים אחוזים מהמין היפה. אני רוצה לספר לכם על המסע שחוותה שירלי, במסע הארוך והפתלתל בדרך העולה לתואר דוקטור. יהי זכרה ברוך

חדשות כיפה ד"ר חנה קטן 10/09/20 16:12 כא באלול התשפ

בחלוק לבן ושמלת כלה | לזכרה של שירלי בת יהודית
זר כלה, צילום: shutterstock

עברו שלושים שנה. זאת היתה הלידה השביעית שלי. התבוננתי בבתי הבלונדינית, עם פני המלאך ועיני השקד החומות. היא ישנה  שנת ישרים בעריסה במחלקת יילודים. לא חלמו אז על ביות ושאר ירקות. זה היה פשוט. סיימתי להניק ולאכול ארוחת בוקר של יולדת, פשטתי את חלוק היולדת הלבן שלי ולבשתי את חלוק הרופאה הלבן אף הוא, ויצאתי לביקור רופאים במחלקת יולדות. לא מעט יולדות שזיהו אותי כיולדת שסעדה איתם בחדר האוכל לפני כשעה, הרימו גבות בתמיהה. אבל ככה זה במקצוע הנחשק עלי אדמות.

מן המפורסמות הוא, שהחלום הוורוד של כל אם יהודייה הוא שאחד מילדיה יישא את התואר דוקטור לרפואה. בארץ הקטנה שלנו, מידי שנה צולחים את המסננת הצפופה של מבחנים וראיונות ורף ציונים ופסיכומטרי גבוה במיוחד רק כשמונה מאות  סטודנטים לרפואה. אלפי סטודנטים נוספים לומדים בחו"ל. ההכשרה של רופא מומחה מתפרסת על תקופה של 12-14 שנה, וזה לפני תת-ההתמחות. העבודה בשנים אלו נדמית קצת לעבדות - מסגרת נוקשה, עם חופשים מועטים, כאשר הצרכים הבסיסיים הקיומיים של הגוף נעדרים - קרי אכילה סדירה, שינה רציפה, חיי משפחה נורמליים ועוד צרכים בסיסיים של פירמידת מסלו.

והנה, בחורה צעירה, יוצאת לדרכה המקצועית, כדי לעסוק בהצלה יומיומית. היא עברה את כל המהמורות של לימודי רפואה הנמשכים שבע שנים עם שעות  האנטומיה והפיזיולוגיה והמעבדה והשעות קליניות  והמטלות הקדמיות והלילות הלבנים.  בלימודי אנטומיה. היא לומדת לשהות ימים ולילות בחדר  עם המתים לפשפש באיברים. בשנה שלישית, היא מבלה עם העכברים במעבדות הארוכות שם במרתף של בית הספר לרפואה.

בשנה הרביעית, היא מתחילה את השנים הקליניים. נפגשת עם אשה יפהפייה בשנות הארבעים לחייה ואות קחין מתנוסס על מצחה החיוור- סרטן השחלות. הסטודנטים מבקשים לדעת מה לספר למשפחה. ימיה ספורים.. אבל את הבשורה הזאת היא בוחרת לא לספר לאיש שלה, הרכון מעל מיטתה יומם וליל. היא תיתן להם ליהנות משעות חסד ביחד, באופטימיות .  מחר יהיה זה יום חדש. והלב שלה נשבר מיליון פעמים כשראתה פעוט מקריח וצהבהב עם עיניים כבויות, או פג עטור בסבך צינורות ומערכת צפצופים ואורות בוהקים סובבים אותו, חסר ישע. כמה פעמים כשלה בנטילת דם ממטופל מבוגר, וראתה את הוריד העקלקל והדקיק שלו מתפוצץ  וכתם כחלחל ענקי מתפשט  בצורת פרפר על אמתו.

והבחור הצעיר ההוא שהגיע לחדר טראומה של חדר המיון, בדיוק בתורנות הראשונה שלה, עם פגיעה רב מערכתית, ופניו מרוסקות, לאחר תאונת אופנוע בשעות הקטנות של הלילה. היא לא תשכח את מראה פניה ההלומות של אמו כשהכניסו את האלונקה לחדר ההלם. ומכל חור יוצא דם.  והילד עם התקף האסטמה שאת נשימותיו האחרונות היא חוותה עת חיברה אותו לחמצן ולאינהלציה, אבל את נשמתו הוא כבר החזיר לבורא. והתינוק שאחיו  הקטן דחף לו ג'ולה לפה, שהגיע לקנה לאחר פעולה לא זהירה של שכן חרוץ מידי. את כל זה ועוד, חוותה שירלי, במסע הארוך והפתלתל בדרך העולה לתואר דוקטור לרפואה.

את ספסלי בית הספר לרפואה חובשות היום מעל שבעים אחוזים מהמין היפה. בזמני- בכתה שלי בבית ספר לרפואה בהדסה, היו המספרים הפוכים. כשבעים אחוז היו גברים. נוכחתי לאחרונה בכנס רופאות של איגוד הרופאות בישראל, שאוסף תחת למטרייתו ההולכת ומתרחבת את כל הרופאות בארץ. פגשתי נשים צעירות רבות שהחליטו 'להתאבד' על המקצוע התובעני והמאתגר הזה. ושאלתי את עצמי שוב ושוב-  אולי זה הסם הממכר של העזרה לזולת, אולי זו אהבת האדם. ואולי זה סוג של שגעון לא מוסבר...הרי מקצוע הרפואה, בולע בין מלתעותיו את כל תשומת ליבה, ותובע את כל כולה ללא רחם. 

והנה, שירלי לובשת לבן. לא חלוק לבן מכופתר ומעומלן עם תג כחול וסטטוסקופ כרוך סביב צווארה, כשדובי חייכן תלוי עליו. היא לובשת לבן של כלה נאה וחסודה, מאושרת ביום שמחתה, צוהלת לקראת הקמת זוגיות, המסע החשוב ביותר בחיים. המסע אל מתנות החיים הטובים אותו לא זכתה לצלוח. יהי זכרה ברוך.
 

 

 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן