סגור

שימוש בגוף האישה כאמצעי מחאה - הוא מבזה

העדינות היא מידה נעלה וטבעית. כזו שנולדים איתה, ועם השנים מאבדים אותה. בואו נדבר עליה רגע, כי היא כל כך נעדרת מהמרחב בו אנו חיים היום

ורד אביעד
ט באב התשפ
,
30 ביולי, 2020 11:48

צילום: shutterstock

החזון איש היה איש הלכה, ולא הרבה לעסוק בענייני אמונה והשקפה. אבל ישנם שלושה ערכים מרכזיים שהוא מדבר עליהם והם: חכמה, עדינות ושמחה. כאשר בני בראון, בספרו על החזון איש מציג את ההגות שלו, הוא מציין שהחזון איש מדבר על דלת העם, ועל החיים השטחיים שהם חיים, באופן כזה שלא מביא אותם להתעסקות במושכלות. אותה שטחיות פוגמת ב"עדינות שבאדם".

אותה עדינות היא תנאי חיוני לעיסוק בתורה, אבל הוא אומר שממילא, מי שחי חיים דלים, לא עוסק במושכלות ובדברים עיוניים, וחייו הם רק החיים החומריים היומיומיים. ממילא, מידותיהם האחרות פגומות, והעיסוק בתורה היא הדרך הטובה ביותר כדי לבנות באדם מידות טובות.

הוא אומר שהיכולת לתהות על חידת העולם היא נחלתו של מי ששכלו חד וחריף, ויכול להיחלץ משטף החיים הגשמיים, ולהתרומם במחשבתו מעל כל הקיים בעולמו. ושתקינותה המוסרית של חברה, נמדדת ביחס המספרי בין הגסים והעדינים, שבה כמו בשאלה: "מהי מדת אנשיה המחזיקים ברסן ההנהגה של חברתם: אם נפלה בידי גסים אז כל משאה ומתנה גסה, והגסות נכפלת בכח הרבים אשר בידם" (החזון איש/ בנימין בראון).

ואולי אם נחדד את הבעיה בהקשר הפוליטי, נגיד שאם ההנהגה גסה, ולא נותנת מקום לדריסת רגל של מנהיג נוסף ומוכשר שישא איתך בעול ההנהגה, ממילא גם ההתנגדות תהיה באותה רוח. לא התנגדות מרוסנת וביקורת חריפה אך מכבדת כי אם התמרדות גסה ואלימה. אני רוצה לדבר על המידה הזו, בשבח העדינות שנראה שכל כך נעדרת מהמרחב בו אנו חיים.

איפה נשמע שבנות ישראל חושפות את עצמן בפומבי? האם לסדום ועמורה דמינו? 

האסוציאציה שיש לי בהקשר הזה הוא המחזה ליסיסטרטה. מחזה יווני מתקופת העת העתיקה (411 לפני הספירה) שנכתב על ידי אריסטופנוס. במחזה הנשים עושות שביתה, עוזבות את בעליהן, ואומרות להם, שעד שלא יעשו שלום בין אתונה לספרטה, הן לא תתקרבנה אליהם. השימוש הגס הזה בגוף האישה, הוא עלבון לנו-הנשים. האם אין דרכים אחרות ראויות לבטא את המחאה, את שאט הנפש שאנו חשים כלפי מנהיגנו? זה מצער לראות שימוש גס ביופייה של גוף האישה.

דניאלה ספקטור שרה, "כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, הפועם בקצבו של הלב". הדברים היפים מתגלים בזמן שלהם, באיטיות שלהם, לא בכיכר העיר מול המון משולהב. העדינות היא מידה נעלה אך טבעית. כזו שנולדים איתה, ועם השנים אנו מאבדים אותה. הגסות שסביבנו, חוסר הסבלנות, ניכרת למשל כשאתה עומד עם הרכב ברמזור אדום, ושנייה אחרי מצפצפים לך. מהסיבה הזו, יש ערים שאני לא מסוגלת להיכנס אליהן, ויש ערים שנעים לנסוע בהן, שם נוהגים באדיבות במרחב הציבורי.

בתקופת חיפושיי אחר חתן, אני זוכרת שהיה את הדיבור הזה על ג'נטלמניות. עם גינונים כאלה שהפכו קצת מליציים: לפתוח את הדלת של הרכב לאישה. לתת לה להיכנס לפניך למסעדה, או למעלית. אבל יש בגינונים אלו, ובנימוסין האלה, איזה הבניה של עדינות. ואני חסרה אותה. אנחנו חסרים אותה.

עדינות זה לתת זכות קדימה, לאפשר לרכב שרוצה להשתלב בכביש להיכנס לנתיב שלך, לתת לאדם זכות קדימה בדיבור. נראה שבתקופה הזו מדברים בעיקר על אסרטיביות, על לכבוש על להשיג ואני רוצה לדבר על להשתהות. על להמתין על לתת מקום לזולת להיות.

חסרה עדינות במקומותינו. הלוואי ונעשה עם זה משהו.

 

 

לטורים קודמים

 

 

 


 

30.07.2020

1. למה כל הזמן בנות מחפשות שיכבדו אותן?! זאת בעייה חמורה שדורשת טיפול מעמיק. כל הנשים מתהדרות על הגברים. מה קרה?! תנו גם לגברים לחיות!!!! (נתנאל אילוז)

למה כל הזמן בנות מחפשות שיכבדו אותן?! זאת בעייה חמורה שדורשת טיפול מעמיק. כל הנשים מתהדרות על הגברים. מה קרה?! תנו גם לגברים לחיות!!!!

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

רן ארז, יו"ר ארגון המורים צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"המורים מותשים. בחנוכה נצא לחופשה"

קרא עוד