ערב שמחת תורה, האולם הקטן של בית הכנסת מלא עד אפס מקום. ספרי התורה חולפים מולנו, הילדים, במעילי קטיפה דהויים ואנחנו מתחרים בינינו - מי נישק/ה את ספרי התורה יותר פעמים. הריקודים נמשכים אל תוך הלילה וגולשים החוצה מבית הכנסת אל הרחוב שהתנועה בו נחסמת בגלל מאות יהודים ויהודיות בני כל הגילאים - חלקם כאלה שהקשר בינם לבין שמירת מצוות הוא מקרי לחלוטין. אבל בשמחת תורה הם מגיעים - למרות הידיעה שבדרך הביתה הם יזכו, ככל הנראה, ל"ליווי" צמוד של אדם או שניים בלבוש אזרחי - נסתרים בין הצללים, אך גלויים מספיק כדי להעביר את המסר: כינוס יהודי - ציוני שכזה אינו מקום מתאים לצעיר/ה שרוצה לשמור על חיים שלווים בברית המועצות. הרשויות מתירות לקיים את החג מסיבות פוליטיות בלבד. חופש דת אמיתי אין כאן, בטח לא ליהודים.
למרות האיום שבאוויר משהו מושך מאות יהודים ויהודיות להתאסף בכל שנה על יד בית הכנסת. שירה בעברית נשמעת מכל עבר, ניגוני שמחת התורה המסורתיים שהשתמרו בפי הזקנים מתחלפים בשירים ציוניים, "שירי סוכנות" ו"ירושלים של זהב" - מושא כמיהתו של כל מסורב עליה באשר הוא. מעגלים -מעגלים של יהודים שרים ואני, הילדה, בתוך המעגל. חלק מה"יחד" הגדול. מרגישה שותפה, מחובקת.
במוסקבה האדומה של שנות השמונים של המאה הקודמת שמחת תורה היה החג שלי. ודווקא כשעלינו לישראל - הוא הלך לי לאיבוד. בבת אחת הפכתי להיות לא שייכת, לא קשורה, לא שותפה לשמחת החג. לא יכולתי עוד להיכנס אל תוך בית הכנסת, שלא לדבר על לנשק את ספר התורה. האפשרות היחידה שנותרה לי הייתה לצפות בבנים הרוקדים - תמיד מלמעלה, תמיד דרך מחיצה. עם הזמן ויתרתי על הצפייה בשמחתם של אחרים ונשארתי מחוץ לבית הכנסת. רוב חברותיי היו שם, וניצלנו את הזמן ל"שיחת בנות". עם השנים התרגלתי לחשוב ש"מה לי ולזה". זיכרונות הילדות הלכו והתעמעמו.
במשך שנים ארוכות היה עבורי שמחת תורה "חג של בנים" - עד שהכרתי קהילת נשים מופלאה שנקראת "שירת רבקה", או פשוט "תפילת נשים".
הקהילה נוסדה בנווה דניאל אשר בגוש עציון לפני שתים עשרה שנה בשיחת חברות שניהלו חנה פרידמן ונאווה גולדנצייל-סגל בשמחת תורה. השיחה סבבה סביב תחושות של תסכול בדידות וריחוק מהקודש שנעשית קשה במיוחד דווקא ביום חגה של התורה, כשספרי התורה בידי הגברים וקולות שמחתם נישאים באוויר. באותה שיחה החליטו השתיים "להסיר שתיקה" - לא להישאר עוד בעמדת הצופות מהצד אלא לפעול להקמת מקום תפילה עבור נשים, כלומר: מקום בו תוכלנה הנשים ליצור בעצמן את תפילתן.
"גיוס חברות" נעשה באמצעות דפיקה על דלתות ביישוב וגם על ידי פנייה לקבוצת נשים שלמדה יחד בקביעות. בשבת הראשונה הגיעו ארבעים נשים לתפילה.
משכנה הראשון של התפילה היה בביתה של נאוה. אחת מהנחות היסוד של הקהילה הייתה ועודנה שילדים הינם חלק ממנה, ואינם מהווים הפרעה שיש "לדומם" מיד - מה שדרש בכל שבוע מחדש התארגנות לאירוח ילדים ותינוקות בנוסף על אירוח אימותיהם. חנה הובילה את התפילות עד שלמדו נשים נוספות את מלאכת שליחת הציבור ואת טעמי המקרא.
גם היום, אחרי שתים עשרה שנות קיום, משקיעה "תפילת נשים" מאמץ ומחשבה ביצירת מרחב תפילה נשי מתחדש תמיד: מקום שבו כל אחת תמצא מענה לצרכיה - אחת תתחבר לתפילה השואפת תמיד לתחושת קרבת האלוקים, אחרת לאפשרות לשהות במחיצת הילדים מבלי לוותר על שיחת חברות בענייני פרשת שבוע והשלישית - "מילוי מצברי נפש". מאותה הסיבה ממש חשיבה רבה מוקדשת לאירועים במעגל החיים הנשי כמו לידה, בת מצווה, נישואין או חלילה מוות - וליצירת טקסים נשיים סביבם. אימהות רבות מגיעות כדי לקרא שם לבת רכה. כל כלת "בת מצווה" זוכה ב"מי שברך" שחלקו אישי וחובר במיוחד עבורה.
מאז ועד היום התפילה המיוחדת הזו מתקיימת בכל בוקר שבת וחג.
מה מושך אותנו להתכנס בקביעות, אחרי שבוע עבודה מפרך, בשרב ובסערה, בהיריון או אחרי לידה, מלוות בזאטוטים? מה גורם לנו לעזוב את שמיכת הפוך, את עוגת הגבינה, את הספר הטוב?
כנראה שאותו ה"דבר" שאין לו שם, איזה מצפן או מגנט פנימי חזק מאתנו, שמושך אותנו תמיד למעלה: קרוב יותר, קרוב יותר. אותו מגנט פנימי שמשך יהודים במוסקבה הקומוניסטית להתכנס בבית הכנסת למרות הסכנה.
זו השנה החמישית שאני חוגגת את חג שמחת תורה עם קהילת "שירת רבקה", ומרגישה שחווית הקרבה שחשתי בילדותי חוזרת אליי. האפשרות לחבוק בעצמי את ספר התורה - תחושת הקטיפה המלטפת של המעיל יחד עם כובד הספר, ידיעת האחראיות שבנשיאתו. הריקוד הסוחף, המלא שמחה, המשוחרר, שירת החברות שלידי. הילדות הקטנות שיוצרות מעגל משלהן או אוחזות ביד אימותיהן, קולותיהן המהססים עדיין כשהן אוחזות בחומש וקוראות פסוקים מפרשת "וזאת הברכה". גם בנותיי הקטנות ביניהן, גדלות לתוך חוויית תפילה נשית ייחודית.
"לכל אישה" - אומרת נאוה - "יש מטבח ושכנה". המטבח (או הסלון, או החצר...) יכול לשמש מקום תפילה, ובזכות שכנה (או ארבעים שכנות...) נעלמת הבדידות הזו של "מאחורי המחיצה" ונוצר משהו חדש, אחר, קרוב.
בשבילי "תפילת נשים" הפכה לבית. אינני עוד אורחת בתפילתי שלי, ושמחת התורה חזר שוב להיות החג שאני מצפה לו ונושאת את טעמו ורשמיו עמי לארוך השנה.