לפני זמן מה טען מישהו באוזניי שהמילה "בעל" בהקשר הזוגי אינה מבטאת בעלות ושליטה, אין בה שום כוונות זדון או רכושנות כלפי נשים וכל כולה מילה תמימה בשפה העברית ותו לא. או לפחות היא הייתה כזו עד שהגיעו הפמיניסטיות ושמו את הזרקור עליה ועל עוד שלל תופעות וביטויים כגון: פסילת האישה לעדות, המונחים "מותרת" ו"אסורה" (שוב, בהקשר הזוגי), נוסח הכתובה הנוכחי, ועוד - תופעות ומושגים שכשלעצמם הם נטולי נטיות שוביניסטיות, והמשמעות המפלה או המחפיצה שנקשרה אליהם היא פרי דמיוננו הפמיניסטי הקודח שרק מחפש לעורר מהומות ולפגוע בסדר הישן והטוב.
עניתי לו מה שעניתי על מילים "מכובסות" ועל עולם של אסוציאציות שמשפיע על השיח החברתי - בין אם נרצה בכך ובין אם לא. אבל השיחה הלכה אתי הביתה וגם אל המראה הפנימית. לכמה רגעים ניסיתי לדמיין לעצמי מציאות נעימה שכזו, שבה אף אחד לא יתעמק במשמעויות נסתרות ואסוציאציות ותחושות בטן, אף אחת לא תנסה להזיז טחנות רוח ממקומן או לשנות את המוכר והנוח, להפר את השקט, לאיים על המסורת. עולם כמנהגו - ללא הפרעות. איזו שלווה.
המחשבות זרמו ולקחו אותי אל עמק ירוק וציורי שבלבו ניצב מגדל צבוע כחול עז עם גג אדום מחודד. למי שטרם זיהה: הגרסה המצוירת של "עמק המומינים". עוד לפני שנולדה סדרת הטלוויזיה זכיתי כילדה לקרא את ספרי "המומינים" פרי עטה של הסופרת הפינית טובה ינסן. עמק המומינים הקסום היה עבורי התגלמות הנחת והשלווה עלי אדמות. בבית רחב ידיים גרו להם באושר מומין-אבא, מומין-אמא, מומין-טרול ואורחיהם המגוונים שחלקם התחלפו בתדירות כזו או אחרת וחלקם כבר הפכו לבני בית. לכולם היה מקום כי מומין אבא ומומין - אמא דאגו להאריך ללא הרף את שולחן האוכל ולהניח כריות במיטתו של כל אורח. כל דכפין זכה שם לצלחת מרק וכל מי שהיה עייף או עצוב מצא שם צל ומי באר. אתם שואלים בוודאי - היכן המתח, הדרמה, הקונפליקט, מי ה"רשעים" של הסיפור? אז זהו, שאין "רשעים" בספרי המומינים, וגם היצורים ה"רעים" לכאורה מתגלים בסופו של דבר ככאלה שרע להם והרי ידוע שאין דבר שמרפא לב שבור יותר מחיבוק, עוגיות ואוזן קשבת. תשאלו את מומין אמא ואת מומין אבא.
"המומינים" הפכו להיות גיבורי ילדותי וגם היום תופסת הסדרה מקום של כבוד בספריה של ילדיי - דווקא בזכות התום הילדותי שבה.
התום הזה מפתיע לאור העובדה שמדובר ביצירה שנכתבה בזמן מלחמת העולם השנייה, וככל הנראה, בהשפעתה. טובה ינסן אמנם לא נחשפה בעצמה לזוועות המלחמה אבל הדים, ידיעות ורשמים הגיעו אליה. בתגובה למציאות הבלתי אפשרית ששררה באירופה היא ישבה בבית כפרי אי שם על שפת הים או ביער וכתבה את חזון "המומינים". למעשה, עולם המומינים הוא אלטרנטיבה לעולמנו שלנו - שהיה ועודנו שטוף אכזריות ורוע אנושי. רוחב הלב המוגזם של המומינים וחבריהם לא היה מקרי, ועולם שבו שולטים הטוב והנחמה שבראה ינסן היה אמור לשמש לקוראים נקודת תקווה ואור דווקא לנוכח המלחמה. ספר המומינים הראשון, "השיטפון הגדול בעמק המומינים" (שם לא מקרי, מן הסתם), ראה אור ב-1945, אחריו באו שבעה או שמונה ספרים נוספים.
בסדרת הטלוויזיה המצוירת צצה לה יש מאין דמותו של סרח הרשע - התגלמות האנוכיות וצרות העין, אנטגוניסט גמור למומינים הטובים. אחד שמאיים ללא הרף על השלווה והשלום בעמק הירוק של המומינים והם, בתורם - איך לא? - מנסים לשווא להחזירו בתשובה. סרח הוא המצאה של התסריטאים שעיבדו את הספרים לסדרת טלוויזיה, וככל הנראה לא יכלו להסתדר בלי "רשעים" בכלל. הרי כל דרמה טובה דורשת קונפליקט. כי קונפליקט הוא שם נרדף לחיים. ירידה צורך עלייה. אם קל לך מדי, אם טוב לך מדי - סימן שזה לא אמיתי.
לפעמים מתעורר בי הרצון הילדותי "שזה יקרה באמת". כדי שאני אוכל לברוח מהחיים אל עמק המומינים הדמיוני. שם הכל תמיד טוב ואין ספקות. למילה "בעל" אין שם קונוטציות והשאלה באיזו דרך התקדשו זה לזו מומין-אמא ומומין-אבא מאבדת שם לגמרי את משמעותה, אף אחד לא שמע שם על פמיניזם כי בשעה שצריך להיערך לקבלת אורחים חדשים - כולם שותפים הן בהחלטות איך והיכן לשכן אותם והן בנטל.
הייתי רוצה להיות טובה ותמימה כמוהם. להיכנס לבית הכנסת בלי לבחון את עובי המחיצה, את מיקומה - האם היא מחלקת את בית הכנסת למרחב שוויוני או מאלצת את הנשים להידחק מאחור? להצליח להתפלל מבלי לחשוב על מידת (אי) השותפות של נשים בטקסים המתנהלים שם. לעמוד בתמימות של מומין-אמא מול חתן וכלה מחויכים ולא להתכווץ למשמע ה"אסר לנו" וה"מקודשת" ולא לשאוף לתקן כל מילה שנייה בכתובה. לא לשמוע את הגברים הדנים בידענות ובפרהסיה בסודות הגוף הנשי במסווה של "תורה היא וללמוד אני צריך".
אלא שהעולם שלנו איננו בית גידול מתאים לתמימות מוחלטת שכזו. הברירה היא: או להתעלם, לשים שריון, לשרוד עוד טקס ועוד אמירה, לבלוע צפרדעים בתקווה שבצפרדע הבאה כבר נתרגל; או להשיל מעצמנו את מסכת הכאילו-תמימות. לבחור במודעות, להתעמק במשמעויות נסתרות, לבחון קונוטציות חברתיות וסטיגמות ישנות ולהפנות אליהן את הזרקור, להסיר תוויות, לשאול, לבחון, לא להשלים עם הקיים, לתבוע ולקדם שינויים בבית הכנסת, תחת החופה, בספרים, בשיח, בתפישה, בהתנהלות בפועל. לא להתחבא מאחורי אמירות מפייסות, משתיקות, משתקות, לא לקפוא מפחד לנוכח האיום של "פגיעה במסורת" שנשלף ברגע שנגמרים הטיעונים.
איננו יכולות להרשות לעצמנו את התמימות. לפחות עד שהעולם כולו יהפוך להיות שוחר טוב כמו עמק המומינים הדמיוני בספריה של ינסן.