"טבילה בשבת זה כמו כוסברה. או שממש אוהבים, או שלא סובלים אותה. אני מכירה נשים שיפספסו בכוונה הפסק טהרה כדי שלא יצא להן לטבול בשבת, ומכירה נשים שיסדרו את הגלולות כך שהטבילה תצא דווקא בשבת".
מחכה שהבלנית תרשה לה כבר להיכנס לטבול. איפה עוד בעולם יש כזו אפליה עדתית? - הספרדיות, שטובלות עם השקיעה, כבר משוחררות לילדה שמחכה על הנדנדה בגינה, והיא, האשכנזיה, נדונה לשבת על הספה ליד נשואה טריה לחוצה. מנסה לחפש בשבילה מילים כלליות מרגיעות, משהו לא חושפני, ושלא מחייב אותה באמת להקשיב למה שהיא מגדירה טראומה, וקרה לה בטבילה בערב החתונה.
עולה מן הטבילה - לטורים הקודמים בסדרה:
ליל טבילה, המדריך לגבר
רעש רעש רעש
המבולגנת
ראש נקי ממחשבות
מספיק טראומות אמיתיות וחרדות היא היתה צריכה לסנן בחודש הזה. מה גרם לחברה שלה להתקשר ולספר לה את סיפור ההטרדה המינית המתמשכת שלה, דווקא ביום בו ילדה קטנה אחת שיחקה איתה ועם בובה בצורה שחייבה אותה לדווח ולשלוח את הילדה ומשפחתה לחקירה במרכז הגנה? ולמה שתיהן עושות זאת כאשר היא צריכה לבדוק את עצמה בשבעה נקיים? אף פעם לא היה לה קשה עם הבדיקה הזו כל כך. רק כאשר היא הרגישה את הכאב והחודרנות של הבד העדין, זה שבדרך כלל לא מפריע לה, היא הבינה שמה שעובר עליה נקרא טראומה משנית, שהיא חוותה יחד עם הילדה והבובה את החודרנות והפגיעה.
הצליחה לסיים בקושי את שבעה הנקיים, מסתמכת על פסיקה מקלה שהפחיתה את רוב הבדיקות, הקפידה על אמבטיה טובה שתרגיע אותה בערב הטבילה, מקווה שתוכל להרגיש את הטהרה, לנקות את המחשבות והזיכרונות, להרגיש מוגנת ושמחה בחזרה.
הכניסה למקווה המחומם בליל שבת מרגשת אותה בלי שהתכוונה. מין חזרה לבראשית שכזו. טובלת טבילות ממושכות, כאילו לא רוצה להיפרד מהמים, רוצה להתחבר אליהם, להרגיש איזו הוויה שלמה שכזו. מים זוכרים. הראש נקי ממחשבות וממילים. רק היא והמים והתחושה של החמימות והקבלה וההכלה. חזרה אל המקור. אל החיות. אל תחושה של מוגנות. עולה מן הטבילה ומודה לבלנית. נכנסת לחדר ההלבשה הקטן ומוצאת את עצמה בוכה בדמעות, בלי קול, בכי של שחרור, של חזרה, של חיים.
ביום אחר היא תחשוב על המשמעות, על התגובה הקשה שלה למה שהיה רק חשיפה קלה למה שעבר על הבנות האלו. היא תנסה לדמיין איך אישה שבאמת עברה תקיפה מינית יכולה לעבור את הבדיקות בשבעה נקיים, ואז תחשוב שבעצם הבדיקות הן החלק הקטן, ושצריך לשאול איך בחורה כזו בכלל מקיימת אינטימיות עם בן זוג…
לטבוע ולנשום
אבל עכשיו, זה ליל שבת, והיא שמחה לצאת מהמקווה ולחזור לביתה, לקדם את פני המלאכים עם כל המשפחה, לצחוק מכל הלב כאשר בעלה מקים את הבנים בשורה: "קמו בניה ויאשרוה", וקם בעצמו בשביל "בעלה ויהללה". תחושה של טהרה ושל קלילות אופפת אותה, והיא יודעת שהשבת הזו היא כמו המקווה, מקום להתחבר בו אל הראשית, אל העצמיות אל האהבה. לטבוע בפנים ומיד לצאת אל האויר והנשימה, אל ימות החול העסוקים והפוריים.
נושאת תפילה חרישית ומיוחדת בשביל ר' ובשביל ג', שולחת להן מעט שקט ורוגע של שבת, שירגישו בטוחות ומוגנות, שירגישו שרואים אותן ומתייחסים למה שהן אומרות ברצינות. מאחלת להן שבבוא הזמן ימצאו זוגיות נכונה ואמיתית, אינטימית וטהורה, ובעיקר מעצימה. מי שברך אמותינו שרה רבקה רחל ולאה הוא יברך וישמור את בנות ישראל בכל מקום שהן… ונאמר אמן.
מוזמנת לשתף בסיפורי טבילה נוספים: meircarla@gmail.com