טוב, עכשיו ברצינות. מה מצופה מאתנו כילדות (טובות), כנערות, כנשים? נימוסים טובים, צניעות, צייתנות, ידע בהלכות הרלוונטיות לניהול בית כשר ותקין. בטח שכחתי דבר אחד או שניים, אבל העיקרון הוא שאנחנו אמורות להיות כשירות לגדל משפחה ולנהל בית, כי לכך נוצרנו. כל השאר - כישורים וכישרונות, תחומי עניין, שאיפות אישיות, תכונות מיוחדות - משני. העיקר שנדע "להסתדר".
מכירות/ים את המשפט "איזוהי אשה כשרה..." (מי שלא יודע/ת להשלים את המשפט - שת/ירים את היד. ות/יודה על גורלו הטוב). לא תעזורנה הטענות ש"זה נאמר בצחוק". בכל צחוק ישנו גרעין של רצינות וכוונת אמת. והמשפט הנ"ל מספק שיקוף מדוייק לציפייה החברתית מהאישה באשר היא: להתמזג. להשתייך. להיות נעדרת רצון עצמאי, להתכוונן לפי רצונו של הגבר שלצדה. להיות לבנה שמקבלת את אור השמש.
נדוש? שחוק? אז למה כולנו (לפחות רובנו) מתנהלים עדיין במודע או לא לפי הקודים הללו בדיוק?
נישואין וקשר זוגי מוגדרים פעמים רבות כ"ברית". ובמילה קצת פחות יפה: שותפות. כלומר: שני אנשים עצמאיים שהחליטו להיקשר זה לזו. הם חיים יחד, מנהלים יחד בית ומגדלים ילדים ו(בתקווה...) אוהבים מאד זה את זו. אבל האם מצופה מאחד מהם להתמזג לתוך עולמו של השני ולהפסיק להתקיים כאדם עצמאי? לא ולא.
בפועל, בעולמנו אישה שנישאת מוותרת על חלק מזהותה. היא מחליפה את שם משפחת נעוריה בשמו של בן זוגה, היא מתחילה לנהוג לפי מנהגי משפחתו (מי מכם לא שמע כלה צעירה שמחשבת מה היא "הרוויחה" ומה "הפסידה" כתוצאה מנישואין: קטניות בפסח, זמן המתנה בין בשר לחלב, וכו').
כמובן שלא מדובר רק בדברים "טכניים". מכל אישה "כשרה" (קרי: כזאת שתקבל אישור חברתי והנהון של הסכמה) מצופה "להתמזג" לתוך עולמו של בן זוגה, "להשתייך" אליו מבחינה נפשית וגם מבחינה מעשית - כשהוא זה שמתווה כוון לחייהם המשותפים, הוא ה"מנהיג". לפעמים הדברים ברורים מאד (כמו החלפת שם המשפחה) ולפעמים חמקמקים - מין הרגשה "שקופה" כזאת, כשדעתך לא נספרת, כשהעדפותייך ושאיפותייך אינן נחשבות. משהו שאי אפשר תמיד להסביר במילים אבל מי שמרגישה לא טועה.
אני נזכרת בסיפור ששמעתי לפני כעשור מפי אישה שרשמה בטופס רשמי כלשהו תחת הכותרת "ראש המשפחה" את שמה ואת שם בן זוגה. הפקיד דרש ממנה לרשום את שם ראש המשפחה. בסופו של דבר התפתח דו שיח של חירשים כשהוא דורש את השורה בטופס והיא מנסה להסביר ששניהם מנהלים את הבית ושניהם יחד מהווים את ראש המשפחה.
ניואנס טיפשי, תגידו? מהניואנסים הללו מורכבים חיינו.
הדברים נראים כך לא רק אצלנו, היהודים. בכל העולם נהוג עדיין שהאישה מחליפה את שם משפחתה עם נישואיה ו"מר וגברת (שמו הפרטי ושם משפחתו של האיש) גרוע אף יותר מ"אדון כהו ורעייתו".
אבל - "אור לגויים" כבר אמרנו?
מסובך - יגידו קוראים מסוימים. אולי אפילו קוראות. הרבה יותר פשוט לחיות כאשר יש מנהיג אחד לבית שעל פיו יישק דבר. ל"סגנית" שלו יש כמובן זכות דיבור וזכות התנגדות ועליו יוטל לשכנע אותה בצדקתו וגם להקשיב לה ולא לכפות את דעתו, אבל בשורה התחתונה: הוא יחליט, הוא יוביל והיא תשמש "כינור שני". זה חוסך ויכוחים, אי הבנות ומתווה דרך ברורה אחת לבית, לילדים.
רוב העולם באמת אינו מחפש סיבוכים. לכן מהיום שילדה עומדת על דעתה מצופה ממנה להתפשר, להסתגל, להקשיב, להכיל. לא לעורר מהומות. נערה מרדנית תתקבל בסבלנות פחותה בהרבה מאשר נער סורר, כי היא נתפשת כמי שחסרה את התכונות הנשיות החיוניות.
וההפסד, כמובן, כולו שלה - אבל לא רק שלה. הקולות הייחודיים שלא נשמעו, הכישרונות שלא באו לידי ביטוי בגלל הדרישה החברתית "להתפשר" ו"להסתדר" - כל אלו חסרים בעולם גם אם העולם לא מכיר עדיין בחסרונם.
אני מבקשת להציע מודל אחר לזוגיות - הוא מאתגר ומסובך הרבה יותר מה"התמזגות" הקיימת היום אבל שכרו בצדו. אני מבקשת לחזור אל מובנה המקורי של "ברית": הסכם שותפות בין שני אנשים עצמאיים שנשארים כאלה גם בתוך הקשר הזוגי. עם המון אהבה אמפתיה נכונות להכלה ולפעמים - גם לפשרה. אבל - עצמאיים.
והנה כמה דוגמאות להתנהלות מעשית לפי המודל הזה: שם המשפחה המקורי של שני בני הזוג יישמר או לחילופין - שמות המשפחה של שניהם יתחברו יחד לשם משפחה חדש. יינתן כבוד למנהגי שני הצדדים בתוך הבית, תוך בחירה של הנכון והמתאים לבני הזוג. החלטות משפחתיות בכל תחום, כולל תחומי "דת" (החלטה להחמיר או להקל בנושא מסוים, למשל) תתקבלנה תוך מתן משקל שווה לדעת האיש ולדעת האישה. לשני בני הזוג תהיה אוטונומיה בתחומים אישיים כגון "דיני צניעות" או נוסח תפילה.
שני בני הזוג יאפשרו זה לזה להגשים שאיפות אישיות ולהביא את כישוריהם לידי ביטוי.
ומה ילמדו הילדים בבית שכזה? הם ילמדו שהעולם מכיל ריבוי קולות, שלאמת יש כמה פנים ושהחלטות מתקבלות מתוך כבוד הדדי, תוך התחשבות וירידה לשורש הטענות של הצד השני, קרי: הקשבה אמיתית. הם ילמדו שמחלוקות הן חלק מהחיים הזוגיים, ושמשברים יש דרך לנהל. ששני אנשים דומים וגם שונים יכולים לחיות יחד באהבה, בלי שצד אחד יבטל את רעהו.
ולסיום - אני רוצה להתעמק לרגע בפסוק שנאמר על ברית הנישואין הראשונה ושסותר, לכאורה, כל מה שאמרתי עד כה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". על פניו - הביטוי "בשר אחד" אינו משאיר מקום לפרשנות: קשר הנישואין דורש הידבקות מוחלטת. אלא ש"הדבקות" אינה "התמזגות". גם בתוך הקשר נשמר ה"והיו" שנאמר בלשון רבים ושמזכיר לנו שמדובר בשני אנשים לכל אורך הקשר. שניים שהם לפעמים שניים ולפעמים אחד ועוד אחד ולפעמים שלם הגדול מסך חלקיו.