מתנחלות – לא מה שחשבתם

חמש נשים מההתיישבות ביהודה ושומרון החליטו לחשוף את חייהן האישיים בבלוג חדש, "מתנחלות ברשת", בתקווה להביא לשינוי בתודעה הציבורית ביחס לחיים שמעבר לקו הירוק

חדשות כיפה נטעאל בנדל, כיפה 23/10/12 20:26 ז בחשון התשעג

מתנחלות – לא מה שחשבתם
צילום מסך, צילום: צילום מסך

חיקויי 'ארץ נהדרת' של מתנחלים במעיל דובון עם 'עוזי' ומתנחלות נשכבות על כבישים וצורחות "בשלשלאות", הם דימויים שהרגיזו את כולנו. אלא שחמש נשים מההתיישבות החליטו לעשות מעשה ולשנות תדמית.

"מתנחלות ברשת", בלוג חדש שעלה לאוויר, הוקם על ידי חמש נשים שהחליטו לפרסם מאמרים אישיים ולשתף את הקוראים בחיים שמעבר לקו הירוק.

חמש הנשים שמשתתפות בלוג הן: תמר אסרף, תושבת עלי ודוברת המועצה האזורית בנימין, נשואה ואמא לחמישה ילדים; מאירה דולב, בתו של בני קצובר, תושבת טלמון, נשואה ואם לחמישה ילדים המנהלת את מחלקת התקשורת במועצה האזורית מטה בנימין ועורכת את העיתון המקומי - "ארץ בנימין"; מירי מעוז-עובדיה, מתנחלת (זמנית) בירושלים שעובדת כרכזת קשרי חוץ במטה בנימין; רחלי סגל, נשואה ואם לשתיים, תושבת טלמון ועורכת בעיתון "ארץ בנימין"; וגם הילה לוקסנבורג, מנהלת מערך הסיורים של מועצת יש"ע, המתגוררת בכפר אדומים.

אחד הפוסטים המעניינים שתוכלו למצוא, בין השאר, הוא סיפור החזרה בשאלה של הילה. "אפשר לומר שניהלתי את חיי כסדרם כמו כל נערה דתייה, מלבד עניין אחד לא הרגשתי שום חיבור אמיתי לכל הפעולות המאוד יומיומיות אשר כה הורגלתי לעשותם", היא מספרת, "חוסר החיבור גרם לי תסכול עצום". הילה מספרת כי חוסר החיבור הזה גרם לה לחוש הרבה פחות שווה מחברותיה: "מלמול התפילה, עצימת העיניים וההתנדנדות מצד לצד, קדימה ואחורה- אשר יצרו תחושה של אקסטזה רוחנית כבירה. אותו חיבור רוחני אשר כה השתוקקתי אליו".

על אף שהחליטה לחזור בשאלה, הילה חותמת את הפוסט שלה, אחד הנצפים ביותר בבלוג, באמירה כי היא איננה אדם דתי, אך "מלאת אמונה בעם ישראל ובסיפור המופלא של העם היהודי. אינני שומרת תורה ומצוות, אך מאמינה גדולה בארץ ישראל. היום אני יכולה לומר זאת בביטחון ובשלמות".

הנשים לא נמנעות מלהעלות אל הבלוג פוסטים פוליטיים, אולם גם כאלה עם ניחוח מעט שונה. מירי מספרת על טיול אליו יצאה עם משפחתה ביום חמסין אשר את רובו בילו בחיפוש אחר מעין נידח. "לקראת סוף הטיול בעודנו עולים למעלה לכיוון הכביש, בסמוך לשדות של הפלשתינים, עבר לידנו גבר צעיר בן הכפר הסמוך", היא מספרת, "אחי, דובר ערבית צחה משחשבתי, ברך אותו לשלום -"כיף חאלכ יא זלאמה"- פתח איתו בשיחה ושאל אותו איפה המעיין האחרון במסלול, אותו התייאשנו מלמצוא. הבחור הוביל אותנו למעין תוך שהוא מפטפט עם אחי על האזור... שהגענו אל המעיין וקיבלנו הדרכה מה הדרך המהירה לכביש, נפרדנו ממנו לשלום תוך שהוא מעמיס עלינו ענבים וזרעי חמניות אותם סירבנו תחילה לקבל מתוך נימוס ולאחר מכן קיבלנו אותם בחיוך גדול ויצאנו לדרכנו".

סיפורים מעין אלה, כמו גם מתכונים וחוויות נשיות המתובלים בהומור ובכתיבה מרעננת של הבלוגריות, מאפשרת כאמור "רענון תודעתי" של התודעה הציבורית ויחסה אל המתנחלים - דווקא באמצעות המתנחלות. "התקווה היא ליצור משהו חדש שיאפשר הסתכלות פנימה על החיים ביו"ש במציאות הישראלית שאין בה רגע אחד של שעמום", מציינות הכותבות.