מעשה דינה

אישה שנפלה קרבן לאונס או הטרדה – אין זו אשמתה. לעולם. וזה לא משנה מה היא לבשה או אילו "רמיזות" היא פיזרה באוויר. אין לאף אחד רשות לגעת בה ללא אישורה המפורש. אין לאיש זכות לשרוק. לרמוז. להעליב

חדשות כיפה מרים אדלר 04/12/14 19:11 יב בכסלו התשעה

מעשה דינה

"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" (בראשית לד' א')

"בת לאה" - ולא בת יעקב אלא ע"ש יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנאמר: "ותצא לאה לקראתו" ועליה משלו המשל כאמה כבתה" (רש"י)

הפירוש הזה למעשה שכם בדינה מוכר לרובנו משנותינו המוקדמות. אולי מהילדות ממש כי הרי לא מדברים עם ילדים "על זה". אבל כולנו נתקלים בו בשלב זה או אחר של חיינו ולרובנו הוא עובר "חלק".

ואולי אנחנו לא מרבים להתעכב עליו כי בעצם, מבחינת היחס אל הגוף הנשי, אנחנו עדיין חיים וחיות באותה אווירה. "היא דרשה את זה", "תראי איך את לבושה - פלא שמטרידים אותך ברחוב" - אמירות כאלה עדין לא יצאו לגמרי אל מחוץ לקונצנזוס החברתי. ואם המילים כבר זוכות יותר ויותר למבטים נוזפים מצד שומעיהם - עדיין קיימת התניה בין התנהגותה של האישה לבין מעשה המטריד או האנס "שלא שלט בעצמו".

עדין לא עבר מן העולם המבט על גוף האישה כעל כלי בעל "הוראות שימוש והפעלה". כעל חפץ המשרת מטרה - סיפוק צרכי הגבר. ילודה. ומי ש"משתמשת" בגוף שלה "לא נכון" (כלומר, לא בהתאם למדריך שקבע ה"משתמש" - הגבר) - שתצפה לשיבושים חמורים לתקלות ולנזקים.

למרבה הפלא, יש גם מפרשים שמגנים על דינה האומללה. כזה הוא יצחק אברבנאל בפירושו לאותו פסוק ממש:

וספר הכתוב שיצאה דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב- לא לספר בגנותה שהיתה יצאנית בת יצאנית כדברי רש״י ... הנה לאה צנועה היתה עד שלצניעותה לא הכירה יעקב כשבא אליה .ומה שיצאה ליעקב לאמר אלי תבא וגו׳ - אל פתח ביתה יצאה ולשם שמים נתכונה. אבל הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה. כי היא היתה בת לאה המלומדת לשבת בית. כי רחל היתה רועה את הצאן ולאה לא היתה יוצאת החוצה. גם מפאת אביה - שהיתה בת יעקב יושב אוהלים ואם היה אביה צנוע כל שכן בתו. וזה מורה שלא יצאה לכוונה רעה חלילה אלא לראות בבנות הארץ. לא אמר "באנשי העיר" וגם לא" בבני העיר" אלא "בבנות העיר" - ר״ל לראות בבנות העיר במלבושיהן ותכשיטיהן. יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתה והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות והותרה עם מה שפירשתי השאלה ...

קודם כל - אי אפשר שלא להתפעל מהרגישות שבפירוש שמחיה לנו את תמונת הבית שבו גדלה דינה. "כי לא היתה בבית יעקב שום נערה בלתה" - הילדה הבודדה חיפשה עם מי לשחק. ובמקום שאליו משך אותה לבה - שם נוצלה חולשתה ושם היא נלכדה.

יצחק אברבנאל זועק בפירושו נגד האשמת הקורבן. אם קרה לאישה אסון כזה - אני קוראת בין השורות - אין להאשים אותה. לא באופן אוטומטי. מי שתקף ופגע - הוא האשם. אליו יש להפנות את הזרקורים. הוא זה שצריך להיענש, להיות מוקע, נרדף, בזוי.

אבל עוד דבר אני קוראת כאן בין השורות. גם בפירושו של אברבנאל קיימת ההתניה המטרידה בין צניעותה של דינה לבין חפותה. הניסיון להוכיח שדינה הייתה צנועה מסיט את הדיון, שוב, אל החפצת הגוף הנשי. כי דינה - כך על פי הפירוש - הייתה "בסדר". היא הייתה כמו אמא שלה ש"רק יצאה אל פתח האוהל". היא לא שוטטה ברחובות. לא ירדה לעיר. לא התרועעה עם בנים. היא שמרה נגיעה. היא התלבשה כראוי.

ומכלל הן אנחנו שומעים את הלאו. אנחנו רואים לנגד עינינו את הילדות ש"לא שמרו על הסטנדרט". את הנערה המבולבלת שמתלבשת באופן חושפני. את הילדה שכן "מסתובבת עם הבנים". את הנערה שלא שמרה נגיעה וזה "איבד שליטה". ורק בדוגמאות אפשר למלא עמודים על גבי עמודים. בסיפורי הנערות שבטוחות שהן האשמות במה שקרה או כמעט קרה. בסיפורי האנסים שממשיכים בחייהם כאילו כלום. עם עונש קל שנועד "לסמן וי במערכת".

אין לי כוונה לדון כאן בהלכות צניעות ובהלכות שמירת נגיעה, במידת נחיצותן, חומרתן או קלותן. כי זה לא העניין כאן.

אישה שנפלה קרבן לאונס או הטרדה - אין זו אשמתה. לעולם. וזה לא משנה מה היא לבשה. זה לא משנה אילו "רמיזות" היא פיזרה באוויר. אין לאף אחד רשות לגעת בה ללא אישורה המפורש. אין לאיש זכות לשרוק. לרמוז. להעליב.

צניעות היא דיון נפרד. ואכן ראוי שננהל אותו, באופן מכובד ומכבד את שני המינים, תוך התחשבות בצרכי שני המינים וברגישויותיהם.

אבל הגיע הזמן שננתק את הקשר בין היותה של דינה המיתולוגית "צנועה" או "לא צנועה" לבין הפשע שנעשה בה. הגיע הזמן שנפסיק לעשות הקלות למי שמעז להסתכל על העומדת מולו אחרת מאשר כעל בת אדם - בת צלמו של הקב"ה.

חוסר צניעות אינו פשע. הטרדה מינית - כן.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן