מראש השנה ליום הכיפורים:
מה נורא כל כך בימים הנוראים?
אם נבדוק את שורש המלה 'נורא', נמצא שהוא- י.ר.א. מלשון יראה, ואכן חודש תשרי מזמן לנו תהליך נפשי רוחני, שראשיתו בראש השנה בעמידה של יראה, בפני מי? בפני המלך.
במס' ראש השנה מובאת מחלוקת ידועה בשאלה מתי נברא העולם ושתי הדעות הן: תשרי וניסן. מבארים התוספות כי בתשרי עלתה הבריאה במחשבה לפני הקב"ה ("היום הרת עולם") ורק בניסן נברא העולם בפועל. לפי הסבר זה, מהווה ראש השנה תאריך לרעיון בכח, לאידיאל הנשגב, בטרם הוצאתו אל הפועל, לפני הירידה לפרטים המעשיים. על התכנית המושלמת והטהורה ללא רבב, אומרת מידת הדין: "אל ייברא!" (בראשית רבה, פרשה ח), מצד האמת, מוטב להhשאר באידיאל המושלם, ללא מימושו, שהרי כל מימוש טומן בחובו שבירה וחטא.
כידוע, הקב"ה "נטל אמת והשליכו לארץ" וכל השאר - היסטוריה. העולם נברא, וכבר ב"יהי אור" הראשון גלום פוטנציאל החטא, והקב"ה מחליט לגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, ביום השני מפריד ה' בין המים העליונים והמים התחתונים, שמאיימים להחריב את העולם, כך ביום השלישי מצווה ה' את האדמה להוציא עץ פרי עושה פרי, (שבו טעם העץ כטעם הפרי), אך היא בוחרת להוציא עץ עושה פרי בלבד, שבו "מבחן התוצאה" הוא הקובע, ביום הרביעי נתמעטה הלבנה, וביום החמישי הרג הקב"ה את הלוויתן, ומלחו לצדיקים לעתיד לבוא (המדרשים מספרים על אכילת בשרו ועל עשיית סוכה מעורו. יכריעו הצדיקים לעתיד לבוא, מהי הגירסה הנכונה), וביום השישי - אין צורך לפרט, מאז ועד היום אנו חיים בעולם חסר בשל אותו החטא.
על הפסוק הראשון בתורה, מביא רש"י את המדרש הידוע: "שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין". כלומר - על מנת לאפשר את קיום העולם ובתוכו גם את קיום האדם הבוחר, עשה הקב"ה מעין פשרה עם הרעיון הנעלה, ונטע בתוכו את אפשרות התיקון והתשובה, על כן נאמר שקדמה התשובה לבריאת העולם, וזוהי הבריאה בפועל, הלידה שבחודש ניסן, בו גם נגאל עם ישראל לא בזכות מעשיו הטובים, אלא מחסד ה' עלינו.
ואכן, בתורה אין אזכור ליום בריאת העולם, ואף לא לראש השנה, התורה מכנה את היום הראשון שבחודש השביעי בשם: יום תרועה, או זיכרון תרועה. זו מהותו של היום, ואנו הנתינים הממליכים את המלך הגדול על כל העולם, העבדים המריעים בשופרות לקראת מלכנו. בתפילות ראש השנה ניתן למצוא ביטויי מלכות רבים, המשקפים עמדה זו. דוגמיות אקראיות: מלוך על כל העולם כולו בכבודך, מלך על כל הארץ, מלך חפץ בחיים, ותמלוך אתה ה' לבדך, וכמובן כל פסוקי מלכויות. בראש השנה אין בקשת סליחה, ודאי שלא באופן אישי, ובחלק מהמנהגים אין מזכירים כי "חטאנו לפניך", אנו כאן בעולם האוטופי, טרם בריאת החטא, טרם האפשרות לפגום ולקלקל, ולכן גם לא נזכרות תשובה או כפרה, אפילו הלל אין בראש השנה. אשרי העם יודעי תרועה.
הרמב"ן (בפירושו לספר ויקרא כד, כג) מבאר כי מבנה התקיעות מקפל בתוכו את המהלך שרמזנו אליו בראשית הדברים. התקיעה הראשונה היא שלמה, נקיה ואחידה, יש בה סמל לעולם המושלם שעלה במחשבה, לאחריה ישנה הנפילה אל השבר והמשבר- השברים והתרועה, שהם כגניחה וכיללה, ובסיום- שוב תקיעה, רמז לעולם השלם המחודש, שזהו הפלא הבלתי נתפס של התשובה, חזרה לעולם תקין, ללא כתם, לשון הזהורית הפכה מאדומה ללבנה. ואין תקיעה של סיום משמשת כתחילתו של סבב התקיעות הבא, מכיוון שכל תקיעה "עוטפת" את השבירה מכוון אחר- זו לפני היותה וזו לאחר תיקונה. ובסיום- תקיעה גדולה, "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול".
ועדיין יש ביום הדין בעצם יומיים, זהו החג היחיד הנחוג בארץ ישראל על פני שני ימים, בראשון דינא קשיא, ובשני דינא רפיא, זו תחילתו של תהליך, הדין קצת פחות נוקשה, השלב הבא מתחיל. במשך עשרת ימי תשובה אנו עוברים מן הדין אל יום החסד האולטימטיבי, יום הכיפורים. יום מתן הלוחות השניים, אז לימד הקב"ה את משה את י"ג המידות של הרחמים, אותן יאמרו בכל עת שיחטאו, זהו יום ההזדמנות השניה, דלתי תשובה לא ננעלו, ואנו לא עומדים ביראה כעבדים, אלא כבנים לפני אבינו מבקשים את רחמיו באהבה: זכור רחמיך, וכבוש כעסך, כי את יום הכיפורים הוא נתן לנו באהבתו אותנו "למחילה ולסליחה ולכפרה". אמנם צדיק ה' בכל דרכיו, אך גם חסיד בכל מעשיו, ונוהג עמנו בחסד. ביום הכיפורים עצמו טמונה סגולת המחילה, ולדברי רבי, אף ללא תשובה, עיצומו של יום הכיפורים מכפר (יומא דף פה, ע"ב), אנו מנותקים מעולם החומר והגוף ונדמים למלאכים - חסרי יכולת לחטוא.
לכן גם ראש השנה בניגוד ליתר המועדות, הוא בכסה, בחשיכה, קדושתו הנסתרת היא מתוקף היותו התכנית הלכתחילית. לעומת זאת במוצאי יום הכיפורים,יוצאים מיד לקידוש הלבנה, אורם של ישראל. עם סופו של היום, יוצאת בת קול ואומרת לישראל: "לך אכול בשמחה לחמך כבר נשמעה תפלתכם" (קהלת רבה, פרשה ט), חיזרו אל עולם החומר, והפעם מנקודת התחלה קצת יותר גבוהה.