מקרה שהיה: אלול האחרון, ימי הסליחות. במדרשה שבה אני מלמדת קרה שהיו חסרים גברים להשלמת מניין לסליחות. אחרי התלבטות קצרה, החלטנו לקיים את הסליחות ללא מניין וללא גברים כלל, בהובלת אישה, על-פי ההלכה. היה בסדר. לא יותר מכך. קטעי השירה הושרו, כהרגלנו. המנגינות ידועות מראש. תבנית המשחזרת את עצמה באופן מדויק. שום דבר לא המריא, קטעי התפילה הנאמרים נאמרו בחטף, במהירות. הייתה לי תחושה צורבת, שהמילים הנכונות לתאר אותה יהיו אולי אכזבה והחמצה. ביום שלאחר אותו אירוע סליחות שלא המריא, קיימתי שיחות עם תלמידותיי כדי להבין את תחושותיהן בנוגע לאותה תפילה. רובן הרגישו כי: "לא הייתה תפילה"; במילותיהן שלהן: ללא מניין, הפכו הסליחות להיות "שירה בציבור". רובן לא הרגישו התעלות או אפילו תחושת תפילה.
התחושה הזו שבה ומשחזרת את עצמה פעמים רבות כל-כך ומלווה אותי, כנראה, מאז הילדות. הדבר בולט במיוחד סביב התרחשויות של תפילת בנות: אמירת פרקי תהילים בכיתה של בנות, למשל, תיעשה בלחש, באופן מהוסס. חיפוש אחר מתנדבת לתפקיד חזנית ילווה לא פעם בהתחמקויות מהוססות, כאשר גם החזנית המתנדבת לבסוף תעשה זאת בהיעדר להט. יש שיאמרו שזהו טבען של הנשים, אך לא ראיתי את הטבע הפנימי, השקט והמהוסס, בכל מפגש אחר שלי איתן.
מאתיים נשים ושלושים גברים
לא מזמן שוחחתי עם חברה שנכחה באמירת סליחות המתקיימת בכל שנה באחת המדרשות. מדובר בהתרחשות אשר שברה לכאורה את קווי-המתאר העגומים של התפילה הנשית המוכרת: מאתיים נשים במוקד התרחשות דתית אינטנסיבית, מלוות בכמה עשרות גברים המצטרפים לתפילה אולי לא רק כדי להאציל על אמירת הסליחות את המעמד ההלכתי, אלא בעיקר כדי לקבל מהשפע ולהתמלא מהתפילה בעצמם. ובכל זאת, חברתי האירה את תשומת-לבי להבדל מעניין בין התנהלות התפילה הגברית לזו הנשית: בקטעי השירה, הבנים כמעט אינם נשמעים. ברגעים אלו, הנשים הן המובילות והן מרשות לעצמן להתבטא בעוצמה. לעומת זאת, בקטעי התפילה הנאמרים בפה, כמעין מלמול פרטי המושמע כלפי המרחב, הבנות כמעט שאינן נשמעות. ברגעים אלו, רגעי הספונטניות השגרתית, המרגישה בבית, הבטוחה בעצמה, ברגעי ה"אלתור" הטבעי הזה שבין המתפלל לבין חבריו לבין בורא עולם, גובר קולם של שלושים המתפללים על קולן של מאתיים המתפללות. כאילו הייתה התפילה המסורתית, הרגילה, השגורה, נחלתם של הגברים ובהיעדרה - כפי שארע בסליחות ה'יבשות' שאני השתתפתי בהן - החוויה לא תהיה שלמה. ללא הנוכחות הגברית שתתפוס אחריות על החלקים השגרתיים, החוויה תהיה חסרה.
הרבה מהנשים שאני מכירה אינן מתפללות כלל. חלקן אומרות את ברכות השחר ומסתפקות בכך. מעטות מתפללות תפילת שחרית במלואה; הקפדה על תפילת מנחה מעטה עוד יותר. מובן כי הקביעות הללו מבוססות אך על ההיכרות שלי עם המציאות: ההיכרות עם תלמידותיי לאורך השנים ועם חברות ממקומות שונים.
שנים של תפילות משותפות בכיתות הגן, בית-הספר היסודי והאולפנות, לא חוללו אצל הבנות תחושת מחויבות או זיקה משמעותית אל התפילה. כפי שסיפרה לי תלמידה שהיא בת יחידה מבין ארבעה ילדים: אחיה נדרשו לקום לתפילה, בעוד היא קמה מאוחר יותר ומצופה היה ממנה לעזור לאמה בעריכת השולחן. אלו סיפורים שאני שומעת הרבה.
בעיניי, זהו מצב כואב. מעבר לחיוב ההלכתי של הבנות בתפילה, תפילה היא אחת מנקודות העוגן של האדם המאמין. החינוך הדתי שואף לחנך את בנותיו לאמונה, אהבת תורה, קיום מצוות, מידות, מוסר. היכן החינוך לתפילה? איך ייתכן שדווקא נושא כל-כך חשוב ומשמעותי נדחק לפינה? אני חשה כי המצב בקהילה משקף את האמת העגומה: החינוך לתפילה, אם ישנו כזה, כשל.
חזנים ותורניות שירה
הממסד הדתי מתייחס אחרת לתפילתן של נשים, אף שההלכה איננה עושה זאת. אמנם, מבחינת החיוב במספר התפילות ובמספר הקטעים שהחיוב חל עליהם, ישנו הבדל בין נשים לגברים. אולם, ומבלי להיכנס לשלל הדעות ההלכתיות בדבר ההבדלים המספריים בין תפילת נשים לתפילת גברים, אין ספק שמבחינה מהותית, המעמד ההלכתי של תפילת אישה מחייב לא פחות. במילים אחרות: במה שהאישה מחויבת, היא מחויבת באותה רמת חיוב בדיוק כמו זו שקיימת לגבר. אני משערת שאין בהצגת ההלכה באופן הזה שום חידוש. למרות זאת, רבות מהבנות כלל אינן מודעות למחויבות ההלכתית שלהן בתפילה. אם בגן הילדים, הייתה החלוקה לחזנים ולתורניות שירה, והחזן היה נבחר מבין הבנים ותורנית השירה מבין הבנות - מדוע שנתפלא אם חמש-עשרה שנה לאחר מכן הבנות מרגישות כי תפילתן היא שירה בציבור?
אני נזכרת בתפילה בבית-הספר היסודי שבו למדתי. החל מכיתה ד', שם החלה ההפרדה בין הבנים לבנות, היינו מתפללות ביחד בכיתה. אחת מן הבנות שימשה כחזנית ותפקידה היה לומר את השורה הראשונה והאחרונה בכל קטע. לאחר מספר שנים, פסק גם נוהג זה, ועקב חוסר התנדבות של הבנות לתפקיד הנכסף, הוחלט כבר בכיתה ו' שכל אחת מתפללת לבד. אז גיליתי שאני יכולה גם לא להתפלל כלל, ללא הפרעה. וכך המשיך הדבר ברוב שנותיי בתיכון, שם היינו נדרשות להגיע בזמן לתפילה ולאחר קריאת השמות, התחלנו להתפלל, כל אחת עם סידורה, בחברת מורה שגם היא הייתה יושבת מולנו ומתפללת מתוך סידורה. שקט היה אופף את הכיתה במהלך עשרים דקות. את מרבית הזמן ביליתי במחשבות, התבוננות מחוץ לחלון, וציפייה שהזמן יעבור. התפילה עברה לי ליד האוזן.
איך הגעתי למסקנה כזאת, למסקנה שהתפילה איננה שייכת לעולמי? איך קלטתי אותה בגיל צעיר כל-כך? איך, למרות חינוך דתי איכותי, למרות שבדמי נספגו מגוון ערכים ותחומי דעת, לא חדרה התפילה ללבי ואף לא לחובותיי?
אינן מקבלות כלים
ההבדל בין תפילתם של בנים לתפילתן של בנות נעוץ גם באתוס של התפילה בעולם היהודי. כאשר בנים בתיכון מתפללים, הם מתפללים בבית-הכנסת, בבית-המדרש. תפילתם היא חובתם הדתית של עמידה מול האל, ולא רק מילוי חובה חינוכית מול המוסד. תפילתם היא, למעשה, הצטרפות יום-יומית והשתייכות למסורת: עשייה המתחילה לפני אלפיים שנה וממשיכה עוד הרבה אחרי. המתפלל מהווה חוליה בשרשרת. בן העומד בתפילת שמונה-עשרה בתוך אולם בית-כנסת של הישיבה התיכונית שלו, עטוף בטליתו ובתפיליו, ביחד עם חבריו, אף אם אינו זוכה בהכרח ל"חוויה מרגשת" בכל בוקר, זוכה במשהו חשוב לא פחות: הוא יודע כי ברגעים אלו ממש, הוא עושה משהו אשר מאות קהילות ברחבי הארץ והעולם עושות ביחד איתו, כפי שהן עשו לפני אלפיים שנה וכפי שיעשו עד קץ הדורות.
בת אולפנה, גם אם היא מתנדנדת בדבקות מתוך סידורה, אינה מרגישה שהיא עושה פה מעשה שהוא "גדול" על מידות הכאן ועכשיו, מעשה השייך למסורת עתיקה שאיננה מתחילה ומסתיימת בה. למעשה, אין בתפילתה זו שום דבר המכונן אותה כחלק מ"כלל", כחלק מעם ישראל המקיים יחסים עם אלוקיו. היא אינדיבידואל אשר לא קיבל מעולם כלים כדי להתפלל כאינדיבידואל, ומעולם לא חווה את תפילתו האישית ככזו שיש בה משהו מן העומק והמשמעות של תפילה ציבורית.
ברצוני להדגיש: לא המאפיינים הפורמליים של התפילה הם המרכזיים והחשובים כאן, לא החזנית וגם לא אמירת קטעי התפילה בקול. כל אלו הם סממנים חיצוניים שיש בהם בכדי להעיד על מידת החיבור הפנימי למעשה התפילה. גם אם אני סבורה שהחינוך לתפילה צריך להעצים אותם, הם אינם עומדים כמטרה בפני עצמה, לדעתי, אלא אך ורק כאמצעי להשרשת החיבור והמחויבות.
יש לעמוד על ההבדל בין חיבור למחויבות. היעדר חיבור פנימי לתפילה והיעדר מחויבות הלכתית לתפילה הן שתי בעיות שונות, המשפיעות, כמובן, זו על זו, אך יש לתפוס כל אחת מהן כעומדת בפני עצמה: לא ניתן לפטור בעיה של היעדר מחויבות, אך ורק באמצעות יצירת תפילה אישית ומרגשת; יותר מכך, לא ניתן להגיע למקום של חיבור נפשי מבלי להידרש למעמד ההלכתי המחייב המצוי בבסיס כל חוויה הנלווית לתפילה. נדמה כי הקשר בין חיבור למחויבות הוא מעגלי: המחויבות ההלכתית מתפקדת הן כמכוננת את החיבור הפנימי, הן כנובעת ממנו; מנגד, אם ננסה להתעלם מהצורך בחיבור, נפסיד לא מעט. תפילה הלכתית יום-יומית המתקיימת אמנם "תמידים כסדרם" אך חסרה כל זיקה רגשית רוחנית ונפשית לתכנים העולים בה, נדמית בעיניי כהחמצה אדירה שאין להשלים עמה. בינתיים, בכל אופן, נותרנו ללא חיבור וללא מחויבות.
מה שעזרת-הנשים משדרת
ואולי הכול מתחיל מבית-הכנסת. אין לי ספק כי התפילה בציבור היא הגורם החזק המקרין על תפילתו של היחיד. כל כניסה שלנו לבית-הכנסת, מוקד התפילה בציבור, מבטאת בדיוק את זה: מקומן של הנשים הוא בשולי ההתרחשות, הן צופות ואינן מהוות שותפות פעילות. לא כאן המקום לדון בנושא הטעון של מקומן של נשים בבית-כנסת, אך רק אציין כי ודאי שמבנה בית-הכנסת, כפי שהוא מעוצב היום, משפיע על היחס של הציבור ככלל, והיחס של הנשים בפרט, אל תפילת נשים האישית והציבורית. חרף הפער ההלכתי בין ציבור גברים וציבור נשים, האם המסר שהקהילה רוצה להעביר הוא שתפילת נשים היא פחותת ערך ומשמעות? כיצד מרגישה אישה הנכנסת לתוך בית-כנסת ומגלה כי המרחב שהוקצה לתפילתה מרוחק, זר להתרחשות העיקרית של התפילה, צופה-מתבונן מן הצד? מה העובדה הזו מלמדת על מקומה הרוחני בתוך העולם הדתי?
ואם מקומן של נשים אינו בבית-הכנסת, היכן הוא? האמנם הצגנו אלטרנטיבה לתפילה נשית אידאלית? האם מישהו מדבר בכלל על האימהות, העבודה והבית והשחיקה היומיומית של כולנו בשגרה מבורכת, ועל השאלה להיכן נכנסת התפילה בתוך כל זה? זיכרון אחד מנצנץ לי מימיי על ספסלי בית-הספר: בעת שהיא צריכה לטפל בילדיה, כך נאמר לנו, האישה, פטורה מתפילה בשל חובותיה הקודמים והחשובים. זהו המסר שאתו יוצאת הבת הדתית מבית-הספר. יש לי סוד קטן לגלות לאותם מחנכים: אותה בחורה פוטרת את עצמה, ולא רק כאשר היא מטופלת בילדים.
נשים אינן ציבור
אך ייתכן שהפער בין ערכה של תפילת הגברים לבין ערכה תפילת הנשים, כפי שהוא נתפס בעיני כל אחד מאיתנו, איננו רק פער כמותי, כזה המתבטא בתפיסה כי תפילת נשים היא "פחותת ערך". ייתכן שיש כאן הבדל בסיסי יותר: ייתכן שמדובר, למעשה, לא רק על תפילה אחת הנתפסת כמשמעותית יותר מהשנייה, אלא על שתי התרחשויות שונות בתכלית. שתי התרחשויות החולקות אמנם את הכינוי המשותף 'תפילה', אך עשויות, למעשה, מחומרים שונים לגמרי. אני שואלת את עצמי האם כאשר הנשים נמצאות בבית-הכנסת, תפילתן היא תפילה ציבורית? האם הן באמת חלק מהציבור או שמא הן מתפללות את תפילתן האישית במרחב הציבורי? כשקבוצת נשים מתפללת יחד, האם האיכות והמהות של תפילתן אכן שונות מתפילת היחיד שלהן?
לפני שנים מספר פעלתי כאן, בשכונתי הקטנה, כדי ליצור מפגש יומי של נשים שבו נוכל כולנו לפנות מקום וזמן לתפילה, כדי לשאוב כוח אחת מהשנייה באמצעות התפילה המשותפת. מהחוויה החזקה שהייתה שם, חוויה אשר מילאה אצלי, ככל הנראה, חלל, הבנתי עד כמה משמעותית היא התפילה הציבורית עד כמה היא חסרה לי. עד כמה קשה להיאבק כל יום, במרחב האישי שלי, כדי ליצור מקום וזמן לתפילת יחיד. קבוצתנו מנתה כשש או שבע נשים: שכנות, חברות. ובכל זאת, הייתה לנו דרך ארוכה לעבור עד שהרגשנו חופשיות ונינוחות. עד שהשתחררנו מהמבוכה. עד שהרגשנו בתחושה הפשוטה: אנחנו שייכות למרחב התפילה, זהו מרחב נוח וטבעי בשבילנו.
כך אני מבינה את תחושת הבנות בעת תפילתנו המשותפת באלול האחרון: חוסר ביטחון בסיסי ביכולתן לקיים יחד פעילות דתית רוחנית, כזו שיש לה שם של תפילה; חוסר אמון ביכולת שלהן להיקרא 'ציבור' גם ללא עשרה גברים. ומהמרחב הציבורי, מחלחלת התחושה גם למרחב הפרטי: אם מילים שאישה מוציאה מהפה שלה, ללא נוכחות של ציבור גברים, הן לא יותר מאשר "שירה בציבור" או לכל היותר "טיש", מדוע שהיא תהיה מעוניינת לקיים בסלון ביתה או בין כתלי משרד עבודתה, כאשר היא לבדה, בינה לבין עצמה, "שירה בציבור"?
תלמידותיי אמרו זאת באופן מפורש: "אין זו תפילה". ועל כך אני שואלת: האמנם יכולה אישה להתפלל מתוך המחשבה כי מה ששפתיה דוברות הוא אכן תפילה לכל דבר ועניין, עם כל המשמעויות הדתיות, הרוחניות, וכמובן ההלכתיות, הנלוות לכך? האם המצב בר תיקון? האם יש דרך להשיב את התפילה אל האישה ואת האישה אל התפילה?
נחמה פורת היא ר"מית במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון בראשות הרב שלמה רסקין, והיא מלמדת גמרא, מחשבה וחסידות
המאמר התפרסם בגיליון 65 של כתב העת "דעות" בהוצאת תורה ועבודה" class="tagit" >נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, העוסק בתפילה בזמן הזה.